יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

Neoliberalism: the idea that swallowed the world


The word has become a rhetorical weapon, but it properly names the reigning ideology of our era – one that venerates the logic of the market and strips away the things that make us human.

By Stephen Metcalf

Last summer, researchers at the International Monetary Fund settled a long and bitter debate over “neoliberalism”: they admitted it exists. Three senior economists at the IMF, an organisation not known for its incaution, published a paper questioning the benefits of neoliberalism. In so doing, they helped put to rest the idea that the word is nothing more than a political slur, or a term without any analytic power. The paper gently called out a “neoliberal agenda” for pushing deregulation on economies around the world, for forcing open national markets to trade and capital, and for demanding that governments shrink themselves via austerity or privatisation. The authors cited statistical evidence for the spread of neoliberal policies since 1980, and their correlation with anaemic growth, boom-and-bust cycles and inequality.

Neoliberalism is an old term, dating back to the 1930s, but it has been revived as a way of describing our current politics – or more precisely, the range of thought allowed by our politics. In the aftermath of the 2008 financial crisis, it was a way of assigning responsibility for the debacle, not to a political party per se, but to an establishment that had conceded its authority to the market. For the Democrats in the US and Labour in the UK, this concession was depicted as a grotesque betrayal of principle. Bill Clinton and Tony Blair, it was said, had abandoned the left’s traditional commitments, especially to workers, in favour of a global financial elite and the self-serving policies that enriched them; and in doing so, had enabled a sickening rise in inequality.

Over the past few years, as debates have turned uglier, the word has become a rhetorical weapon, a way for anyone left of centre to incriminate those even an inch to their right. (No wonder centrists say it’s a meaningless insult: they’re the ones most meaningfully insulted by it.) But “neoliberalism” is more than a gratifyingly righteous jibe. It is also, in its way, a pair of eyeglasses.

Peer through the lens of neoliberalism and you see more clearly how the political thinkers most admired by Thatcher and Reagan helped shape the ideal of society as a kind of universal market (and not, for example, a polis, a civil sphere or a kind of family) and of human beings as profit-and-loss calculators (and not bearers of grace, or of inalienable rights and duties). Of course the goal was to weaken the welfare state and any commitment to full employment, and – always – to cut taxes and deregulate. But “neoliberalism” indicates something more than a standard rightwing wish list. It was a way of reordering social reality, and of rethinking our status as individuals.

Still peering through the lens, you see how, no less than the welfare state, the free market is a human invention. You see how pervasively we are now urged to think of ourselves as proprietors of our own talents and initiative, how glibly we are told to compete and adapt. You see the extent to which a language formerly confined to chalkboard simplifications describing commodity markets (competition, perfect information, rational behaviour) has been applied to all of society, until it has invaded the grit of our personal lives, and how the attitude of the salesman has become enmeshed in all modes of self-expression.

In short, “neoliberalism” is not simply a name for pro-market policies, or for the compromises with finance capitalism made by failing social democratic parties. It is a name for a premise that, quietly, has come to regulate all we practise and believe: that competition is the only legitimate organising principle for human activity.

No sooner had neoliberalism been certified as real, and no sooner had it made clear the universal hypocrisy of the market, than the populists and authoritarians came to power. In the US, Hillary Clinton, the neoliberal arch-villain, lost – and to a man who knew just enough to pretend he hated free trade. So are the eyeglasses now useless? Can they do anything to help us understand what is broken about British and American politics? Against the forces of global integration, national identity is being reasserted, and in the crudest possible terms. What could the militant parochialism of Brexit Britain and Trumpist America have to do with neoliberal rationality? What possible connection is there between the president – a freewheeling boob – and the bloodless paragon of efficiency known as the free market?

It isn’t only that the free market produces a tiny cadre of winners and an enormous army of losers – and the losers, looking for revenge, have turned to Brexit and Trump. There was, from the beginning, an inevitable relationship between the utopian ideal of the free market and the dystopian present in which we find ourselves; between the market as unique discloser of value and guardian of liberty, and our current descent into post-truth and illiberalism.

Moving the stale debate about neoliberalism forward begins, I think, with taking seriously the measure of its cumulative effect on all of us, regardless of affiliation. And this requires returning to its origins, which have nothing to do with Bill or Hillary Clinton. There once was a group of people who did call themselves neoliberals, and did so proudly, and their ambition was a total revolution in thought. The most prominent among them, Friedrich Hayek, did not think he was staking out a position on the political spectrum, or making excuses for the fatuous rich, or tinkering along the edges of microeconomics.

He thought he was solving the problem of modernity: the problem of objective knowledge. For Hayek, the market didn’t just facilitate trade in goods and services; it revealed truth. How did his ambition collapse into its opposite – the mind-bending possibility that, thanks to our thoughtless veneration of the free market, truth might be driven from public life altogether?

When the idea occurred to Friedrich Hayek in 1936, he knew, with the conviction of a “sudden illumination”, that he had struck upon something new. “How can the combination of fragments of knowledge existing in different minds,” he wrote, “bring about results which, if they were to be brought about deliberately, would require a knowledge on the part of the directing mind which no single person can possess?”

This was not a technical point about interest rates or deflationary slumps. This was not a reactionary polemic against collectivism or the welfare state. This was a way of birthing a new world. To his mounting excitement, Hayek understood that the market could be thought of as a kind of mind.

Adam Smith’s “invisible hand” had already given us the modern conception of the market: as an autonomous sphere of human activity and therefore, potentially, a valid object of scientific knowledge. But Smith was, until the end of his life, an 18th-century moralist. He thought the market could be justified only in light of individual virtue, and he was anxious that a society governed by nothing but transactional self-interest was no society at all. Neoliberalism is Adam Smith without the anxiety.

That Hayek is considered the grandfather of neoliberalism – a style of thought that reduces everything to economics – is a little ironic given that he was such a mediocre economist. He was just a young, obscure Viennese technocrat when he was recruited to the London School of Economics to compete with, or possibly even dim, the rising star of John Maynard Keynes at Cambridge.

The plan backfired, and Hayek lost out to Keynes in a rout. Keynes’s General Theory of Employment, Interest and Money, published in 1936, was greeted as a masterpiece. It dominated the public discussion, especially among young English economists in training, for whom the brilliant, dashing, socially connected Keynes was a beau idéal. By the end of the second world war, many prominent free-marketers had come around to Keynes’s way of thinking, conceding that government might play a role in managing a modern economy. The initial excitement over Hayek had dissipated. His peculiar notion that doing nothing could cure an economic depression had been discredited in theory and practice. He later admitted that he wished his work criticising Keynes would simply be forgotten.

Hayek cut a silly figure: a tall, erect, thickly accented professor in high-cut tweed, insisting on the formal “Von Hayek” but cruelly nicknamed “Mr Fluctooations” behind his back. In 1936, he was an academic without a portfolio and with no obvious future. Yet we now live in Hayek’s world, as we once lived in Keynes’s. Lawrence Summers, the Clinton adviser and former president of Harvard University, has said that Hayek’s conception of the price system as a mind is “as penetrating and original an idea as microeconomics produced in the 20th century” and “the single most important thing to learn from an economics course today”. This undersells it. Keynes did not make or predict the cold war, but his thinking wended its way into every aspect of the cold-war world; so too has Hayek’s thinking woven itself into every aspect of the post-1989 world.
Friedrich Hayek teaching at the London School of Economics in 1948. Photograph: Paul Popper/Popperfoto/Getty

Hayek’s was a total worldview: a way of structuring all reality on the model of economic competition. He begins by assuming that nearly all (if not all) human activity is a form of economic calculation, and so can be assimilated to the master concepts of wealth, value, exchange, cost – and especially price. Prices are a means of allocating scarce resources efficiently, according to need and utility, as governed by supply and demand. For the price system to function efficiently, markets must be free and competitive. Ever since Smith imagined the economy as an autonomous sphere, the possibility existed that the market might not just be one piece of society, but society as a whole. Within such a society, men and women need only follow their own self-interest and compete for scarce rewards. Through competition, “it becomes possible”, as the sociologist Will Davies has written, “to discern who and what is valuable”.

What any person acquainted with history sees as the necessary bulwarks against tyranny and exploitation – a thriving middle class and civil sphere; free institutions; universal suffrage; freedom of conscience, congregation, religion and press; a basic recognition that the individual is a bearer of dignity – held no special place in Hayek’s thought. Hayek built into neoliberalism the assumption that the market provides all necessary protection against the one real political danger: totalitarianism. To prevent this, the state need only keep the market free.

This last is what makes neoliberalism “neo”. It is a crucial modification of the older belief in a free market and a minimal state, known as “classical liberalism”. In classical liberalism, merchants simply asked the state to “leave us alone” – to laissez-nous faire. Neoliberalism recognised that the state must be active in the organisation of a market economy. The conditions allowing for a free market must be won politically, and the state must be re-engineered to support the free market on an ongoing basis.

That isn’t all: every aspect of democratic politics, from the choices of voters to the decisions of politicians, must be submitted to a purely economic analysis. The lawmaker is obliged to leave well enough alone – to not distort the natural actions of the marketplace – and so, ideally, the state provides a fixed, neutral, universal legal framework within which market forces operate spontaneously. The conscious direction of government is never preferable to the “automatic mechanism of adjustment” – ie the price system, which is not only efficient but maximises liberty, or the opportunity for men and women to make free choices about their own lives.

As Keynes jetted between London and Washington, creating the postwar order, Hayek sat pouting in Cambridge. He had been sent there during the wartime evacuations; and he complained that he was surrounded by “foreigners” and “no lack of orientals of all kinds” and “Europeans of practically all nationalities, but very few of real intelligence”.

Stuck in England, without influence or respect, Hayek had only his idea to console him; an idea so grand it would one day dissolve the ground beneath the feet of Keynes and every other intellectual. Left to its own devices, the price system functions as a kind of mind. And not just any mind, but an omniscient one: the market computes what individuals cannot grasp. Reaching out to him as an intellectual comrade-in-arms, the American journalist Walter Lippmann wrote to Hayek, saying: “No human mind has ever understood the whole scheme of a society … At best a mind can understand its own version of the scheme, something much thinner, which bears to reality some such relation as a silhouette to a man.”

It is a grand epistemological claim – that the market is a way of knowing, one that radically exceeds the capacity of any individual mind. Such a market is less a human contrivance, to be manipulated like any other, than a force to be studied and placated. Economics ceases to be a technique – as Keynes believed it to be – for achieving desirable social ends, such as growth or stable money. The only social end is the maintenance of the market itself. In its omniscience, the market constitutes the only legitimate form of knowledge, next to which all other modes of reflection are partial, in both senses of the word: they comprehend only a fragment of a whole and they plead on behalf of a special interest. Individually, our values are personal ones, or mere opinions; collectively, the market converts them into prices, or objective facts.

After washing out at LSE, Hayek never held a permanent appointment that was not paid for by corporate sponsors. Even his conservative colleagues at the University of Chicago – the global epicentre of libertarian dissent in the 1950s – regarded Hayek as a reactionary mouthpiece, a “stock rightwing man” with a “stock rightwing sponsor”, as one put it. As late as 1972, a friend could visit Hayek, now in Salzburg, only to find an elderly man prostrate with self-pity, believing his life’s work was in vain. No one cared what he had written!

There had, however, been hopeful signs: Hayek was Barry Goldwater’s favourite political philosopher and was said to be Ronald Reagan’s, too. Then there was Margaret Thatcher. To anyone who would listen, Thatcher lionised Hayek, promising to bring together his free-market philosophy with a revival of Victorian values: family, community, hard work.

Hayek met privately with Thatcher in 1975, at the very moment that she, having been named leader of the opposition in the UK, was preparing to bring his Big Idea off the shelf and into history. They huddled for 30 minutes on Lord North Street in London, at the Institute for Economic Affairs. Afterwards, Thatcher’s staff anxiously asked Hayek what he had thought. What could he say? For the first time in 40 years, power was mirroring back to Friedrich von Hayek his own cherished self-image, a man who might vanquish Keynes and remake the world.

He replied: “She’s so beautiful.”

Hayek’s Big Idea isn’t much of an idea – until you supersize it. Organic, spontaneous, elegant processes that, like a million fingers on a Ouija board, coordinate to create outcomes that are otherwise unplanned. Applied to an actual market – one for pork bellies or corn futures – this description is little more than a truism. It can be expanded to describe how various markets, in commodities and labour and even money itself, form that part of a society known as “the economy”. This is less banal, but still inconsequential; a Keynesian accepts this description happily. But what if we bump it up one more step? What if we reconceive all of society as a kind of market?

The more Hayek’s idea expands, the more reactionary it gets, the more it hides behind its pretence of scientific neutrality – and the more it allows economics to link up with the major intellectual trend of the west since the 17th century. The rise of modern science generated a problem: if the world is universally obedient to natural laws, what does it mean to be human? Is a human being simply an object in the world, like any other? There appears to be no way to assimilate the subjective, interior human experience into nature as science conceives it – as something objective whose rules we discover by observation.

Everything about the postwar political culture lay in favour of John Maynard Keynes, and an expanded role for the state in managing the economy. But everything about the postwar academic culture lay in favour of Hayek’s Big Idea. Before the war, even the most rightwing economist thought of the market as a means to a limited end, to the efficient allocation of scarce resources. From the time of Adam Smith in the mid-1700s, and up to that of the founding members of the Chicago school in the postwar years, it was commonplace to believe that the ultimate ends of society and of life, were established in the non-economic sphere.

Facebook Twitter Pinterest John Maynard Keynes, circa 1940. Photograph: Tim Gidal/Getty

On this view, questions of value are resolved politically and democratically, not economically – through moral reflection and public deliberation. The classic modern expression of this belief is found in a 1922 essay called Ethics and the Economic Interpretation by Frank Knight, who arrived at Chicago two decades before Hayek. “The rational economic criticism of values gives results repugnant to common sense,” Knight wrote. “Economic man is the selfish, ruthless object of moral condemnation.”

Economists had struggled for 200 years with the question of how to place the values on which an otherwise commercial society is organised beyond mere self-interest and calculation. Knight, along with his colleagues Henry Simons and Jacob Viner, were holdouts against Franklin D Roosevelt and the market interventions of the New Deal, and they established the University of Chicago as the intellectually rigorous home of free-market economics that it remains to this day. However, Simons, Viner and Knight all started their careers before the unrivalled prestige of atomic physicists drew enormous sums of money into the university system and kicked off a postwar vogue for “hard” science. They did not worship equations or models, and they worried about non-scientific questions. Most explicitly, they worried about questions of value, where value was absolutely distinct from price.

It is not just that Simons, Viner and Knight were less dogmatic than Hayek, or more willing to pardon the state for taxing and spending. It is not the case that Hayek was their intellectual superior. But they acknowledged as a first principle that society was not the same thing as the market, and that price was not the same thing as value. This set them up to be swallowed whole by history.

It was Hayek who showed us how to get from the hopeless condition of human partiality to the majestic objectivity of science. Hayek’s Big Idea acts as the missing link between our subjective human nature, and nature itself. In so doing, it puts any value that cannot be expressed as a price – as the verdict of a market – on an equally unsure footing, as nothing more than opinion, preference, folklore or superstition.

More than anyone, even Hayek himself, it was the great postwar Chicago economist Milton Friedman who helped convert governments and politicians to the power of Hayek’s Big Idea. But first he broke with two centuries of precedent and declared that economics is “in principle independent of any particular ethical position or normative judgments” and is “an ‘objective’ science, in precisely the same sense as any of the physical sciences”. Values of the old, mental, normative kind were defective, they were “differences about which men can ultimately only fight”. There is the market, in other words, and there is relativism.

Markets may be human facsimiles of natural systems, and like the universe itself, they may be authorless and valueless. But the application of Hayek’s Big Idea to every aspect of our lives negates what is most distinctive about us. That is, it assigns what is most human about human beings – our minds and our volition – to algorithms and markets, leaving us to mimic, zombie-like, the shrunken idealisations of economic models. Supersizing Hayek’s idea and radically upgrading the price system into a kind of social omniscience means radically downgrading the importance of our individual capacity to reason – our ability to provide and evaluate justifications for our actions and beliefs.

As a result, the public sphere – the space where we offer up reasons, and contest the reasons of others – ceases to be a space for deliberation, and becomes a market in clicks, likes and retweets. The internet is personal preference magnified by algorithm; a pseudo-public space that echoes the voice already inside our head. Rather than a space of debate in which we make our way, as a society, toward consensus, now there is a mutual-affirmation apparatus banally referred to as a “marketplace of ideas”. What looks like something public and lucid is only an extension of our own pre-existing opinions, prejudices and beliefs, while the authority of institutions and experts has been displaced by the aggregative logic of big data. When we access the world through a search engine, its results are ranked, as the founder of Google puts it, “recursively” – by an infinity of individual users functioning as a market, continuously and in real time.

The awesome utilities of digital technology aside, an earlier and more humanist tradition, which was dominant for centuries, had always distinguished between our tastes and preferences – the desires that find expression in the market – and our capacity for reflection on those preferences, which allows us to form and express values.

“A taste is almost defined as a preference about which you do not argue,” the philosopher and economist Albert O Hirschman once wrote. “A taste about which you argue, with others or yourself, ceases ipso facto being a taste – it turns into a value.”

Hirschman drew a distinction between that part of one’s self that is a consumer, and that part of one’s self that is a supplier of reasons. The market reflects what Hirschman called the preferences that are “revealed by agents as they buy goods and services”. But, as he puts it, men and women also “have the ability to step back from their ‘revealed’ wants, volition and preferences, to ask themselves whether they really want these wants and prefer these preferences”. We fashion our selves and identities on the basis of this capacity for reflection. The use of one’s individual reflective powers is reason; the collective use of these reflective powers is public reason; the use of public reason to make law and policy is democracy. When we provide reasons for our actions and beliefs, we bring ourselves into being: individually and collectively, we decide who and what we are.

According to the logic of Hayek’s Big Idea, these expressions of human subjectivity are meaningless without ratification by the market – as Friedman said, they are nothing but relativism, each as good as any other. When the only objective truth is determined by the market, all other values have the status of mere opinions; everything else is relativist hot air. But Friedman’s “relativism” is a charge that can be thrown at any claim based on human reason. It is a nonsense insult, as all humanistic pursuits are “relative” in a way the sciences are not. They are relative to the (private) condition of having a mind, and the (public) need to reason and understand even when we can’t expect scientific proof. When our debates are no longer resolved by deliberation over reasons, then the whimsies of power will determine the outcome.

This is where the triumph of neoliberalism meets the political nightmare we are living through now. “You had one job,” the old joke goes, and Hayek’s grand project, as originally conceived in 30s and 40s, was explicitly designed to prevent a backslide into political chaos and fascism. But the Big Idea was always this abomination waiting to happen. It was, from the beginning, pregnant with the thing it was said to protect against. Society reconceived as a giant market leads to a public life lost to bickering over mere opinions; until the public turns, finally, in frustration to a strongman as a last resort for solving its otherwise intractable problems.

In 1989, an American reporter knocked on the 90-year-old Hayek’s door. He was living in Freiburg, West Germany, in a third-floor apartment in a stucco house on Urachstrasse. The two men sat in a sunroom whose windows looked out on the mountains, and Hayek, who was recovering from pneumonia, pulled a blanket over his legs as they spoke.

This was no longer the man who had once wallowed in his own defeat at the hands of Keynes. Thatcher had just written to Hayek in a tone of millennial triumph. None of what she and Reagan had accomplished “would have been possible without the values and beliefs to set us on the right road and provide the right sense of direction”. Hayek was now cheerful on his own account, and optimistic about the future of capitalism. As the journalist wrote, “In particular, Hayek sees a greater appreciation for the market among the younger generation. Today unemployed youth in Algiers and Rangoon riot not for centrally planned welfare state but for opportunity: the freedom to buy and sell – jeans, cars, whatever – at whatever prices the market will bear.”

Thirty years on, and it can fairly be said that Hayek’s victory is unrivalled. We live in a paradise built by his Big Idea. The more closely the world can be made to resemble an ideal market governed only by perfect competition, the more law-like and “scientific” human behaviour, in the aggregate, becomes. Every day we ourselves – no one has to tell us to anymore! – strive to become more perfectly like scattered, discrete, anonymous buyers and sellers; and every day we treat the residual desire to be something more than a consumer as nostalgia, or elitism.

How statistics lost their power – and why we should fear what comes next

What began as a new form of intellectual authority, rooted in a devoutly apolitical worldview, nudged easily into an ultra-reactionary politics. What can’t be quantified must not be real, says the economist, and how do you measure the benefits of the core faiths of the enlightenment – namely, critical reasoning, personal autonomy and democratic self-government? When we abandoned, for its embarrassing residue of subjectivity, reason as a form of truth, and made science the sole arbiter of both the real and the true, we created a void that pseudo-science was happy to fill.

The authority of the professor, the reformer, the legislator or the jurist does not derive from the market, but from humanistic values such as public spiritedness, conscience or the longing for justice. Long before the Trump administration started demeaning them, such figures had been drained of salience by an explanatory scheme that can’t explain them. Surely there is a connection between their growing irrelevance and the election of Trump, a creature of pure whim, a man without the principles or conviction to make for a coherent self. A man without a mind, who represents the total absence of reason, is running the world; or at least ruining it. As a Manhattan real estate wiseguy, though, Trump, hey – he knows what he knows: that his sins have yet to be punished in the marketplace.

"הצמיחה בארה"ב נראית כמו 2%"

וורן באפט ביום הולדתו ה 87:

באפט. "העולם יותר מסוכן" [צילום: נתי הרניק, AP]

המשקיע האגדי אינו מקבל את תחזית הממשל לצמיחה של 3% השנה באפט, שתמך בקלינטון, מסרב עקרונית למתוח ביקורת על טראמפ

▪ ▪ ▪
צמיחה הכלכלה האמריקנית נראית יותר כמו 2% בשנה, ולא כמו 3% בשנה כפי שטוען הממשל בתחזיתו המעודכנת לרבעון השלישי של השנה. זוהי דעתו של המשקיע האגדי וורן באפט, בראיון לרשת CNBC ביום הולדתו ה-87 אתמול (30.8.17).

באפט עומד בראש חברת ברקשייר האוות'יי, המשקיעה כמעט בכל מגזר במשק האמריקני. כאשר נשאל על קצב הצמיחה, אמר: "אני מעריך שאנחנו כעת בכלכלה של 2%. מדי פעם אנחנו חושבים שיש האצה, ומדי פעם ייתכן שיש ירידה כפולה. זה פשוט נראה כמו 2%".

לדברי באפט, הוא אישית לא מכר אפילו מניה אחת של חברת אפל מאז החל לרכוש אותן, אך אחד ממנהלי ההשקעות שלו – טד ווצ'לר או טוד קומס (הוא לא אמר מי מהם) – עשה זאת ברבעון שעבר כדי לממן השקעות אחרות. באפט מחזיק ב-2.5% ממניות אפל. הוא לא אמר האם יגדיל ברבעון הנוכחי את אחזקותיו.

באפט צופה שחברת קרפאט-היינץ לא תרכוש את החברה המתחרה מונדלז אינטרנשיונל. הראשונה ידועה בזכות מותגים כמו קטשופ היינץ, ואילו השנייה היא בין היתר היצרנית של עוגיות אוריאו. ברקשייר היא מבעלי המניות הגדולים בקראפט-היינץ. יום לפני הראיון הגדיל באפט את אחזקותיו בבנק אוף אמריקה ואמר שהוא מרוצה מאוד מהשקעה זו – לצד היותו בעל מניות מהותי בבנק וולס-פארגו.

על השלכות סופת ההוריקן "הארווי" אמר באפט, כי ברקשייר היא מבטחת משנה של 10% מפוליסות ביטוח הרכב בטקסס – 500,000 מכוניות. לדבריו, החברה הקטינה בשנים האחרונות את חשיפתה לביטוחי אסונות, בשל ירידת הפרמיות בהם, ולכן אין צופה שהסופה תשפיע עליה בצורה מהותית.

באפט – שתמך כספית בהילרי קלינטון – אמר שהוא אינו רוצה למתוח ביקורת על נשיא מכהן. "אני לא בעסק של לתקוף את הנשיא שלי", אמר בהתייחסו לדונלד טראמפ. הוא העיר, כי השקיע בתקופות נשיאותם של 14 מבין 15 הנשיאים שכיהנו בימי חייו, ובכל פעם – המניות עלו. הוא גם לא רצה להסתכן בתחזיות לגבי המשבר הקוריאני: "מי יודע מה יקרה?". באפט רק אמר, שכאשר ליותר מדינות כמו קוריאה הצפונית יש יכולות גרעיניות – גובר הסיכוי שיתרחש משהו שהסבירות שלו נמוכה. "זה עולם יותר מסוכן", סיכם

טראמפ נגד האמנים ולהפך

החרמה ראשונה מזה 49 שנים

בשבילו זו משימה קשה [צילום: אלכס ברנדון, AP]

דונלד טראמפ שובר את המסורת של הנשיאות והבית הלבן גם ביחסו לאמנים - שמצידם אינם מסתירים את טינתם כלפיו. הוא היה מעדיף להתנהג כמו הקרמלין, טוען אקונומיסט

▪ ▪ ▪
מפגשים עם אמנים, סופרים, שחקנים ומוזיקאים מספקים לנשיא ארה"ב רגעים נדירים של הנאה ומפלט מתפקיד קשה ביותר, תובעני ושנוי במחלוקת. זהו הצד הזוהר של התפקיד, וגם הזדמנות להוקיר את תרומתה של האמנות לציביליזציה האנושית.

אבל מבחינתו של דונלד טראמפ מדובר במשימה קשה – טוען אקונומיסט. אמנים מקניטים אותו עוד לפני שנכנס לתפקידו: אלטון ג'ון, סלין דיון וגארת' ברוקס סירבו להופיע בטכס ההשבעה. "כל תמיכה וסיוע ליריב היא רעיון גרוע", צייצה בהסכמה הסופרת ג'ויס-קרול אואטס. לעומת זאת, השבעתו של ברק אובמה ב-2009 קיבצה את המיטב שיש לארה"ב להציע: אניטה פרנקלין, יו-יו מה, יצחק פרלמן, ג'ון ויליאמס וביונסה.

האליטה התרבותית של ארה"ב ממש לא חיממה את יחסה של טראמפ בחודשים שחלפו. אחרי תגובתו השנויה במחלוקת לאירועי שרלוטסוויל, התפטרו כל 16 חברי הוועדה הנשיאותית לאמנות שהקים רונלד רייגן ב-1982 לייעץ בנושאי תרבות. "אנחנו לא יכולים לשבת שאננים, כמו שעשו יועציך באגף המערבי [של הבית הלבן], ולא למחות נגד דבריך ומעשיך", כתבו לטראמפ. הנשיא פיזר שתי מועצות יועצים אחרות שחברים בהן התפטרו באותו שבוע, אבל הוועדה לאמנות היא גוף רשמי – וכך מדובר במחלקה שלמה שהתפטרה.

בערך באותו זמן הודיע הבית הלבן, שבני הזוג טראמפ לא ישתתפו בטכס חלוקת פרסי ההוקרה של מרכז קנדי למפעלי חיים בתרבות האמריקנית. ההודעה באה בעקבות קריאה של אמנים לעמיתיהם להחרים את קבלת הפנים בבית הלבן הקודמת לטכס. זוהי הפעם הראשונה בה נשיא מחרים אירוע זה ב-49 שנותיו. השנה דווקא מצוי בין הזוכים הזמר ליונל ריצ'י, תומך של טראמפ.

האמנים הם לא אלו שנטשו את טראמפ, אלא הם מרגישים שהוא נטש אותם את ערכיהם ובראשם חופש הביטוי – טוען אקונומיסט. זה התחיל כבר בנובמבר שעבר, מיד אחרי הבחירות, כאשר צוות ההצגה "המילטון" פנה לסגן הנשיא הנבחר, מייק פנס, וביקש ממנו להבטיח את שמירת עקרונות היסוד האמריקניים. טראמפ צייץ בתגובה: "התיאטרון חייב להיות מקום בטוח ומיוחד. הצוות של 'המילטון' היה אמש מאוד גס רוח כלפי חברי הטוב, מייק פנס. תתנצלו!". דומה שטראמפ לא הבין, מעיר אקונומיסט, שמדובר בביטחון לאמנים – מקום בו יוכלו להביע את דעותיהם ולצאת נגד בעלי הכוח.

הביטוי הטוב ביותר לגישתו של טראמפ כלפי התרבות מצוי בתקציב שהגיש לקונגרס: קיצוץ של 87% ב-971 מיליוני הדולרים שניתנו עד כה למועצה הלאומית לקידום אמנות, למועצה הלאומית לקידום מדעי הרוח, למכון לשירותי מוזאונים וספריות ולאיגוד השידור הציבורי. התקציב שנותר מיועד לפעולות שיובילו לסגירתן של סוכנויות אלו. נשיאים קודמים קיצצו את התקציב למועצה לקידום אמנות, אבל דחו את כל הקריאות של חוגים שמרניים לסגור אותה, מציין השבועון.

כאשר טראמפ מתמודד עם איומים כמו קוריאה הצפונית וניאו-נאצים, הקרע שלו עם האמנות נראה כנושא שולי. אלא שבפועל, סבור אקונומיסט, מדובר בפן נוסף של נשיאותו ובאופן בו טראמפ רומס בצורה כה בוטה את המסורות כל של הנשיאים הקודמים, משתי המפלגות. בעבר ידעו הנשיאים והאמנים לכבד זה את זה גם כאשר דעותיהם היו שונות מן הקצה אל הקצה: ביל קלינטון את צ'רלטון הסטון השמרן, ג'ורג' בוש הבן את ברברה סטרייסנד – דמוקרטית אדוקה.

גישתו של טראמפ כלפי אמנים המותחים עליו ביקורת מלמדת שהוא היה מעדיף לאמץ את מדיניותו של הקרמלין: בשבוע שעבר הכניס משטר פוטין את קיריל סרברניקוב, אחד הבמאים המובילים ברוסיה, למעצר בית. אמני ארה"ב עדיין יכולים לנוע בחופשיות – אבל האם מחאתם תשנה משהו?

Hungary: Life after communism for a communist party

Nicholas James

Hungarian Prime Minister Viktor Orban, of the right-wing FIDESZ party, delivers his address as pictured through a hole on the national flag during the commemoration of the 1956
Hungarian revolution against Stalinism, Oct. 23, 2016. During the revolution, the symbol of the hardline Rákosi regime had been cut out of the flag to symbolize opposition to his rule. Today, under Orban, nostalgia for the 1956-89 socialist era is growing. | Szilard Koszticsak / MTI via AP

In mid-July, I found myself in a part of Budapest I had never visited, Újpest (“New Pest”), a village on the outskirts of Budapest until the late 1950s. During that time, the government led by János Kádár began erecting massive apartment blocks as a means to eradicate homelessness in the city of Budapest. Those towers, made of pure concrete panels, were never meant to last more than 50 years.

Today, Hungary’s governing right-wing and neoliberal FIDESZ party has no interest in replacing or modernizing those buildings. It is fitting then that Újpest is where most of, if not all, the workers of Budapest live and raise their families, and where the Munkáspárt (Hungarian Workers Party) recently moved its headquarters. The party was founded after the Hungarian Socialist Workers Party, which had governed Hungary from 1956, split in 1989 after falling from power.

A little historical background is perhaps needed. Hungarians recognize three different periods of workers’ rule in their history: The Hungarian Soviet Republic, which existed for 133 days in 1919; The hardline era (1949-1956) under Mátyás Rákosi, an authoritarian and close friend of Joseph Stalin; and the socialist period (1956-1989) under former WWII partisan János Kádár, who became communist leader in the wake of the 1956 Hungarian Revolution. Over those more than 30 years, the living standards of Hungary soared while inequality crashed and burned. The author, Nicholas James, left, with Thürmer Gyula, leader of the Hungarian Workers Party. | PW / Nicholas James

If you ever have the chance to speak with a Hungarian, you’ll likely find that their dislike of the era of communist rule is not due to their opposition to socialism, but rather because of the loss of national autonomy that was experienced under Soviet domination.

As I and my partner in travels, Hellenbort Richard, walked from the tram station towards the Munkáspárt headquarters, I couldn’t help but notice that right-wing political parties had also set up offices in the village. The FIDESZ (right wing moderate/conservative) and JOBBIK (extreme right) parties were the most notable.

Outside the building we were met by the Workers Party chairman, Thürmer Gyula, and Central Committee member Marina Pilajeva. Pilajeva and I had met three years prior at the party’s former headquarters in Budapest’s 8th District.

This new site was quite the upgrade in modern style and much more inviting. The memories of past socialist accomplishments were proudly displayed along the walls, but the focus today was discussing 21st century socialism, the Workers Party, and its path forward.

With the complicated political stage back home in the U.S., I couldn’t help but ask Thürmer why he thought new extreme political parties had such a draw on voters.

“Perhaps this is the same in most capitalist countries. The Hungarian youth is disorientated to a very great degree. Get the money. Spend the money. But to deal with policy, they are looking for some values, and they try to find these values among the radical right organizations. They have come to our party in recent years. Why? Because they have come to understand that if I am born into a poor family, I have all the possibility to remain poor all my life.”

I told Thürmer of how socialism was gaining in appeal among younger American voters, and asked whether there had been interest in organizing the youth into Munkáspárt.

He said, “At first, we only had comrades as members who were old enough to be on a pension. They had more time. They had more possibilities and more courage and political experience. We started at the bottom with the older generation.”

But that situation is beginning to turn around. The membership now, he said, is mostly people who are 40-something. These are people who were born under the old socialist system and still remember it. “They say ‘we understand that our parents lived better than we do now.’ Some of them say that ‘we understand now that we will never live as well as our parents did live.’”

Thinking back to when I first met Pilajeva, I remember she explained that Munkáspárt was a grassroots organization. Transitioning from a ruling party to a grassroots party has proven successful for some communist political organizations after the collapse of the socialist governments of eastern Europe: the Communist Party of Moldova, Die Linke (The Left) in Germany, and the Communist Party of Bohemia and Moravia in the Czech Republic.

So, I asked Thürmer, how does a former ruling party maintain relevance after it is no longer in power?

“We do not receive any financial support from the state. The younger members pay their dues electronically, but a vast majority of members pay their monthly fees in cash. They are not accustomed to the electronic system. Also, a majority of parties recommend that we do not use electronic methods, because capitalists control our money.”

He says Munkáspárt also concentrates on special elections between the major national elections. “Of course, it is very difficult to win an election when you do not live in a village; but we show up, we collect signatures, we give our propaganda, and they get to know us.”

On-the-ground contact is key. “We meet the people where they live: in the markets and in the streets. One of the first laws the capitalist government passed forbids us to organize in the workplace. For decades in the socialist system, organizing for the party was only in the workplace.”

For Munkáspárt members, practical political work is the focus. “We believe that the party should be like an army,” according to Thürmer. “If the soldiers are not given concrete work, they will lose discipline. On the internet, everyone is a great communist revolutionary. However, taking the time to do the real work is a sacrifice.”

My eyes looked down at the table and saw one of the new literature pieces of the Workers Party: Harvesting combines moving in formation, exposing the Munkáspárt emblem as they reaped their crops—quite a stunning image paying respect to agricultural workers. It reminded me of our own political challenges in the U.S.

During the early 1990s it was common for the newly-elected governments of eastern Europe to pass laws making it harder—impossible even—for the communist parties that found themselves now in the opposition to participate. Those laws were passed to keep socialist and communist parties from ever again gaining a political majority in government once people realized the difficult truths of living in a market economy. Is that still the case now?

Thürmer says that his party still faces hurdles. “To be allowed to take part in the Hungarian parliament, a party had previously needed 4 percent of the national vote. When we (Munkáspárt) got close to this amount, the government then raised the bar to 5 percent.”

Labels also present a challenge in post-socialist Hungary, but Munkáspárt persists.

“It is not legal to use the name ‘Communist’ in the name of the party. Our hearts are Communist, but the name itself is less important. Naturally, we would like to use the red star and such, but you can exist without it.”

The promise of higher living standards under liberal policies has fallen flat and created a major population crisis for Hungary. Skilled workers are leaving the country in droves, especially in rural areas.

Many employers in the smaller cities and villages are demanding twelve-hour shifts from the remaining workers as the labor pool has critically shrunk. The housing market is backed by the Swiss franc, the most valuable currency in the world, causing home ownership to be nearly impossible. And a nationalistic rebuke of the euro has caused the national currency (the forint) to decline in value.

While discussing how public sentiment seems to be tiring of capitalism, Mr. Thürmer made a statement that struck me to the core.

“The future of capitalism in Hungary will not be decided in Hungary,” he says. “We have a saying: ‘when it rains in Germany, we open our umbrellas in Hungary.’” The cover of a new piece of Workers Party literature. | PW / Nicholas James

Hungary, a nation of ten million, has been reliant on the larger economies of other nations since the collapse of the Austro-Hungarian Empire at the end of World War I. In 1919, the budding Hungarian Soviet Republic depended on support from Russia’s Bolsheviks. In the interwar period, it was Germany’s support that was needed.

After WWII, of course, Hungary was reliant on the Soviet Union and trade with the other socialist countries of eastern Europe. After 1989, all hopes were put into the European Union—essentially Germany, England, and France.

In other respects, though, the workers’ struggle in Hungary is similar to that in the USA, and both nations have experienced a tremendous backsliding of workers’ rights since the end of the Cold War.

I recognized, at that moment, how privileged I was to sit, drink coffee, and discuss political activism with comrades 5,100 miles away from home. After a few photos with Comrades Thürmer and Pilajeva, it was time to head out.

As a parting gift, Thürmer handed us autographed copies of his most recent published work. My abilities at speaking Magyar (Hungarian) are laughable at best, but I understood when Richard explained how much the book meant to us.

On the tram home, Richard, who has voted for the extreme right-wing party JOBBIK in the past and also (seemingly paradoxically) spoken of the superiority of socialism, held up the book with a serious face, turned to me, and said:

“I am going to read this book. I like what Thürmer Gyula had to say. Plus, would Orbán Viktor [current prime minister and head of FIDESZ] take the time to speak with us? No, this guy has proven that they (Munkáspárt) are the party of workers.”

יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

מבט לג'האד העולמי

פעיל דאעש המכונה אבו אללית' מקורדובה קורא לביצוע ג'האד ע"י כל מי שאינו יכול להגר למדינה האסלאמית.

לוחם של המשטרה הפדראלית העיראקית וחיילים בצבא עיראק חוגגים את כיבוש העיר מידי דאעש (חשבון הטוויטר Dr_Bahar@dr_sarabsarab, 28 באוגוסט 2017).

איגור קורובוב, ראש המודיעין בצבא רוסיה וסגן הרמטכ"ל הרוסי במהלך ה"פורום הצבאי והטכני 2017".

הפגישה לקידום הפיוס, שהתקיימה במחוז דרעא (אתר ה"כוכב האדום", 26 באוגוסט 2017).

פעיל דאעש מניף את דגל הארגון על אחת העמדות, שנכבשו מידי צבא סוריה (אח'באר אלמסלמין, 25 באוגוסט 2017).

מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נושא את נאומו תחת הכותרת "השחרור השני" (אלמנאר, 29 באוגוסט 2017).

המסגד השיעי אמאם זמאן בקאבול, שבו בוצע פיגוע התאבדות של דאעש (Afghanistan Times, 27 באוגוסט 2017).

פעיל דאעש המכונה אבו אללית' מקורדובה קורא לביצוע ג'האד ע"י כל מי שאינו יכול להגר למדינה האסלאמית.

לוחם של המשטרה הפדראלית העיראקית וחיילים בצבא עיראק חוגגים את כיבוש העיר מידי דאעש (חשבון הטוויטר Dr_Bahar@dr_sarabsarab, 28 באוגוסט 2017).
עיקרי אירועי השבוע
השבוע ספג דאעש שתי מהלומות נוספות, המצטרפות לרצף כישלונות הארגון:
דאעש נאלץ להסכים להפסקת אש עם חזבאללה במסגרתה פינה את אנשיו מהרי קלמון המערביים (גבול סוריה-לבנון). הפעילים המפונים הובלו מזרחה, כנראה לעיר אבו כמאל, שבשליטת דאעש. חסן נצראללה נשא "נאום ניצחון" בו הדגיש, כי הוסר האיום הביטחוני על לבנון וכי זהו "יום היסטורי ללבנון, לאזור, לחזבאללה ולצבא סוריה".
העיר תלעפר, שממערב למוצול, נפלה תוך שבוע לידי הכוחות העיראקים ו"הגיוס העממי" (המיליציות השיעיות שבחסות איראן). זהו פרק זמן קצר ביותר, שהושג לדעתנו, הודות לתכנון מדוקדק, השתתפות כוחות רבים בהתקפה וככל הנראה גם מורל נמוך ופגיעה בכשירות הצבאית של דאעש. עתה משלימים הכוחות העיראקים את טיהור נפת תלעפר מידי דאעש. כדי ליצור רצף שליטה עד לגבול עיראק-סוריה.
בעוד דאעש עומד בפני לחצים הולכים וגוברים בסוריה ובעיראק נמשך המאמץ של תומכיו בחו"ל להוציא לפועל פיגועים. השבוע בוצעו פיגוע דקירה בבלגיה, פיגוע התאבדות רב-נפגעים במסגד שיעי באפגניסטאן, פיגוע דקירה בדגסטאן. כלי התקשורת של דאעש מתפארים בהצלחת פיגוע הדריסה בברצלונה, וקוראים לבצע פיגועים נוספים נגד ספרד ולהסלים את הפעולות נגד מדינות אירופה.
המעורבות הרוסית בסוריה
ב-22-27 באוגוסט התכנס במוסקבה ה"פורום הצבאי והטכני 2017" "International Military Technical Army-2017. במהלך הכינוס התבטאו אנשי צבא בכירים בנוגע ללחימה של רוסיה בסוריה:
אלכסנדר נוביקוב, ראש המשרד לפיתוח מטוסים בלתי מאוישים במטכ"ל הרוסי[1], אמר במהלך הכינוס, "מערך כלי הטייס הבלתי מאוישים שהוקם כולל פלטפורמות מטוסים לא מאוישים קטנים, בינונים וארוכי טווח, אשר במהלך המערכה ביצעו 14,000 גיחות" (טאס, 25 באוגוסט 2017).
איגור קורובוב, ראש המודיעין בצבא רוסיה וסגן הרמטכ"ל אמר, כי ארגוני הטרור הנלחמים בסוריה משתמשים בטקטיקות של "נחילי דבורים". הם מבצעים הפגזות פתאומיות והתקפות פתע נגד יחידות בצבא סוריה, הכוללות קבוצות קטנות אך מאומנות היטב. הוא הוסיף כי, "שימוש בטקטיקות לחימה מסוג זה יוצרים אפקט של תקיפה מתמשכת אשר דוחקת ביריב, ופוגעת במורל, זאת על-אף שהוא גדול מהם". לדבריו לארגוני הטרור היכולת לשנות את טקטיקת הלחימה במהירות, לעבור מתקיפת גרילה להתקפות חזיתיות ולהפך" (טאס, 25 באוגוסט 2017).
בהתבטאות נוספת של איגור קורובוב נאמר: "לפי הערכות שלנו מספר אנשי דאעש בסוריה , מגיע ליותר מ-9,000 לוחמים. הם מתרכזים כיום בעיקר בחלק המרכזי של סוריה ובאזורים המזרחיים של עיראק, בעיקר לאורך נהר הפרת". לדבריו, מנהיגי המדינה האסלאמית רואים בסוריה קרש קפיצה להתפשטותם למזרח התיכון ולאזורים אחרים בעולם (טאס, אתר משרד ההגנה הרוסי, 25 באוגוסט 2017). לדבריו פועלים בסוריה כ-15,000 מחבלים של ג'בהת אלנצרה, בניגוד לתפיסת ארגון דאעש, ג'בהת אלנצרה פועל לשינוי המשטר ולהקמת מדינת הלכה מוסלמית בסוריה (אתר משרד ההגנה הרוסי, 25 באוגוסט 2017).
סרגי סורוביקין, מפקד הכוחות הרוסים בסוריה אמר, כי במהלך שלושת החודשים האחרונים איבדו ארגוני הטרור יותר מ-8,000 לוחמים וכמות גדולה של אמצעי לחימה. הוא הוסיף, כי במהלך שלושת הימים האחרונים חיל האוויר הרוסי השמיד 415 מתקני טרור בסוריה, וביצע יותר מ-160 גיחות אוויריות[2](טאס, 25 באוגוסט 2017).
סרגיי רודוסקי, ראש אגף המבצעים במטה הכללי הרוסי, אמר במהלך דיון:"מאז תחילת המערכה הצבאית הרוסית בסוריה, חיל האוויר הרוסי ביצע יותר מ-28,000 גיחות אוויריות, וכ-90,000 תקיפות אוויריות". רודסקי הדגיש כי המערכה הצבאית הרוסית הנחיתה מכה כבדה על מערך השליטה והתשתית של ארגוני הטרור בסוריה. "דרכי הגישה של חמושים והעברת כלי נשק נחסמה, נפגעה התמיכה הכלכלית של ארגוני הטרור ממכירת מוצרים בלתי חוקים, ומתקני טרור חיוניים נפגעו" (טאס, 25 באוגוסט 2017).
פגישות לקידום הפיוס באזורי האי-הסלמה
ב-26 באוגוסט 2017 התקיימה בדרעא פגישה, שאורגנה ע"י המרכז הרוסי לקידום הפיוס באזורי אי-ההסלמה. השתתפו בפגישה נציגי המשטר, נציגים של ארגוני המורדים, נכבדים (כולל מהשטחים שבשליטת המורדים) ומושלי מחוזות דרעא, קניטרה וסויידא, הנכללים באזורי אי-ההסלמה. בשיחות הועלו נושאים כמו קידום הפיוס, הבטחת סיוע הומניטארי, שיתוף הפעולה הרצוי מצד התושבים והשבת המצב לקדמותו. מושל מחוז דרעא ח'אלד אלהנוס ונציג המרכז הרוסי לפיוס הצדדים הלוחמים מסרו, כי הפגישה הייתה מוצלחת. כמו כן התקיים במהלך הפגישה שיח באמצעות טלוויזיה במעגל סגור עם גורמים בכירים מקרב ארגוני המורדים בדרום סוריה (רוסיה 24, אתר הכוכב האדום, אלוטן, 26 באוגוסט 2017).

הפגישה לקידום הפיוס, שהתקיימה במחוז דרעא (אתר ה"כוכב האדום", 26 באוגוסט 2017).
עיקרי ההתפתחויות בסוריה
המערכה לכיבוש אלרקה
בעיר אלרקה נמשכת לחימה עזה, ללא שינויים משמעותיים בשטח. נורוז אחמד (Nowruz Ahmed), מפקדת כורדית בכירה, מסרה בראיון (רויטרס, 28 באוגוסט 2017):
לא ניתן לקבוע במדויק את מועד סיום הלחימה. אולם הכורדים/ SDF צופים כי הלחימה לא תארך זמן רב וכי היא לא תמשך יותר מחודשיים. להערכתה מצויים באלרקה 1,000-700 פעילי דאעש, בעיקר במרכז העיר. כוחות SDF כיתרו את פעילי דאעש והשתלטו על כ-60% של העיר.
כ-15,000 לוחמים של SDF משתתפים בקרב על אלרקה. מספר האזרחים שבעיר מוערך ב-10,000-5,000, כולל משפחות פעילי דאעש. להערכתה דאעש יילחם "עד הסוף". רבים מפעילי דאעש, שנותרו באלרקה, הינם לוחמים שהגיעו מבחוץ והם מנוצלים לביצוע פיגועי התאבדות.
כוחות SDF ובעלי בריתם הקימו "מועצה אזרחית" לניהול ענייני אלרקה לאחר שדאעש יובס. היא הוסיפה כי SDF אינו מתכוון להישאר באלרקה לאחר שחרורה אלא אם הם יתבקשו לעשות כן.
ל-SDF אין תכניות להתקדם לעבר מחוז דיר אלזור משום שכל מעייניו נתונים לאלרקה. היא הוסיפה כי הופנו דרישות ל-SDF לשחרר את דיר אלזור והן עדיין נבחנות.

שטח בנוי שנהרס ברובו באחת השכונות, שבמזרח העיר אלרקה (חשבון הטוויטר الرقة تذبح بصمتVerified account@Raqqa_SL, 27).
התקפה של דאעש על צבא סוריה המתקדם לאורך הפרת
דאעש ביצע השבוע התקפה, שמטרתה לבלום את התקדמות הכוח הסורי לעבר דיר אלזור לאורך נהר הפרת (לאורך כביש מס' 4). ב-24 באוגוסט 2017 הודיע דאעש, כי כבש מידי צבא סוריה שבעה כפרים מדרום מזרח לאלרקה. בין השאר נכבש הכפר ע'אנם אלעלי ((Ghanin al'Ali השוכן בקרבת כביש 4 המוביל מאלרקה לעבר דיר אלזור (ראו מפה). על פי ההודעה נהרגו כ-27 חיילים סורים בהתקפה של דאעש. פעילי דאעש הגיעו למקום באמצעות רכבי שטח, חלקם נושאי מקלעים. באחת התמונות נראה גם טנק של דאעש (אח'באר אלמסלמין, 25 באוגוסט 2017). נמסר, כי הכוחות הסורים נסוגו לעבר האזור, שמדרום לאלרצאפה (ח'טוה, 24 באוגוסט 2017).
במהלך הקרבות פוצץ מחבל מתאבד מדאעש המכונה אבו ראג'י אלג'ולאני מכונית תופת במרכז כינוס של צבא סוריה בפרברי הכפר ע'אנם אלעלי. כתוצאה מכך נהרגו 58 חיילים סורים והושמדו מספר כלי רכב. פעילי דאעש לקחו כשלל אמצעי לחימה ותחמושת (אח'באר אלמסלמין, 24 באוגוסט 2017). באחת התמונות נראה המחבל המתאבד, בחור בשנות העשרים לחייו, נשען על קביים בסמוך לרכב שטח ממוגן בלוחות מתכת, ששימש אותו לביצוע הפיגוע (אח'באר אלמלסמין, 25 באוגוסט 2017).

מימין: פעיל דאעש מבצע ירי לעבר כוחות צבא סוריה (אח'באר אלמסלמין, 25 באוגוסט 2017). משמאל: פעיל דאעש מניף את דגל הארגון על אחת העמדות, שנכבשו מידי צבא סוריה (אח'באר אלמסלמין, 25 באוגוסט 2017).
התקפה של דאעש על עמדות צבא סוריה ומיליציות שיעיות בסכר אלוער, ממערב לאבו כמאל
ב-23 באוגוסט 2017 תקפו פעילי דאעש עמדות של צבא סוריה ומליציות שיעיות[3] בוואדי אלוער כ-106 ק"מ מערב לעיר אבו כמאל (הנשלטת ע"י דאעש). בהתקפה השתתפו כשלושים פעילי דאעש שהגיעו למקום בכלי רכב, שמוגנו באמצעות לוחות מתכת (אח'באר אלמסלמין, 24 באוגוסט 2017). נמסר כי עשרים מחיילי הכוחות הסורים נהרגו ועשרות נפצעו. כמו כן הושמדו חמישה כלי רכב צבאיים ומשגר רקטות (אעמאק קאסיון, 23 באוגוסט 2017).
הסכם הפסקת אש במערכה נגד מובלעת דאעש ברכסי אלקלמון המערביים

צבא לבנון, צבא סוריה וחזבאללה הודיעו, כי הושגה הפסקת אש בינם לבין דאעש, שתכנס לתוקף ב-27 באוגוסט 2017. המדובר ב"הסכם כולל" האמור להביא לסיום המערכה בהרי אלקלמון המערביים. ברקע ההסכם עומדים ההישגים, שנחלו בשטח צבא לבנון, צבא סוריה וחזבאללה, אשר אילצו את דאעש להסכיםלפנות את פעיליו מאזור גבול סוריה-לבנון ולהעבירם (לעיר אבו-כמאל, שבמזרח סוריה).
להלן עיקרי ההסכם (אלמנאר, אלמיאדין, אלנשרה, מוסד ההסברה הקרבית של חזבאללה):
הסכם הפסקת האש יכנס לתוקפו החל מה-27 באוגוסט 07:00 (שעון מקומי).
פעילי דאעש יכנעו ויועברו למחוז דיר אלזור. שיירה שבה יהיו פעילי דאעש ובני משפחותיהם אמורה להעביר אותם לעיר אבו כמאל.
דאעש ימסור לחזבאללה גופות של ארבעה לוחמים, שנהרגו בקרבות אלקלמון, ושתי גופות לוחמים שנהרגו בקרבות במדבר הסורי (אזור תדמור).
דאעש יעדכן את צבא לבנון מה עלה בגורלם של תשעה חיילים לבנונים, שנחטפו על ידו בשנת 2014. [4]
דאעש יחזיר לחזבאללה לוחם, שנשבה במהלך הקרבות במדבר הסורי (אזור תדמור).
ב-27 באוגוסט 2017 החל תהליך מימוש ההסכם. עיקרי ההתפתחויות עד כה:
ב-28 באוגוסט 2017 החל פינוי פעילי דאעש ובני משפחותיהם מאזור גבול לבנון-סוריה לעבר מזרח סוריה. הם הובלו בשיירה של אוטובוסים ואמבולנסים מלווים בחיילי צבא סוריה. פעילי חזבאללה נכנסו לעמדות אותן נטשו פעילי דאעש וערכו "מסדר ניצחון" על הר חילמה קארה שבהרי אלקלמון המערביים. לוחמי הארגון נראו מצדיעים ומניפים דגלי חזבאללה, סוריה ולבנון (רויטרס, 28 באוגוסט 2017).
ב-27 באוגוסט 2017 הודיע צבא לבנון כי בואדי אלדב (Wadi Al Dubb), כשבעה ק"מ מדרום לערסאל, התגלו שמונה גופות חיילים שנחטפו ע"י דאעש. הגופות הועברו לבית חולים צבאי לשם בדיקת תוצאות ה-DNA (אתר צבא לבנון, 27 באוגוסט 2017). מוקדם יותר, ב-27 באוגוסט 2017 הודיע חזבאללה, כי הוא העביר לרשויות בלבנון מידע לגבי המקום שבו אמורים להימצא (גופות) אנשי כוחות הביטחון הלבנונים שנחטפו (חשבון הטוויטר Almanarnews English@AlmanarEnglish, 27 באוגוסט 2017).

מימין: מסדר של חזבאללה על הר חלימה קארה בהרי אלקלמון המערביים. לוחמי הארגון מניפים דגלי חזבאללה, סוריה ולבנון (חשבון הטוויטר مروان حجازي@HijazMarwan, 28 באוגוסט 2017). משמאל: חלק מהאוטובוסים, ששימשו להעברת פעילי דאעש ובני משפחותיהם מרכסי קארה, שבחלק הסורי של הרי אלקלמון המערביים (הטלוויזיה הסורית, 28 ביולי 2017).
"נאום הניצחון" של חסן נצראללה
ב-28 באוגוסט 2017 נשא חסן נצראללה, מנהיג חזבאללה "נאום ניצחון" על ההישג בהרי אלקלמון. בנאומו הוא התפלמס עם גורמים בלבנון, אישים ומפלגות, שמתחו ביקורת על מעורבות חזבאללה בלחימה. נצראללה פרט חלק מסעיפי ההסכם עם דאעש, בהדגישו, כי ההישג העיקרי הינו פינוי הרי אלקלמון מהטרוריסטים, שעלו על האוטובוסים ונסעו לכיוון אבו כמאל. הוא מסר, כי מהאזור התפנו 670 בני אדם, מהם 331 אזרחים, 26 פצועים ו-308 פעילי דאעש חמושים עם כלי נשקם.
חסן נצראללה הגדיר את הוצאת פעילי דאעש כ"שחרור השני" של הלבנון (ה"שחרור הראשון" היה הוצאת ישראל מאזור הביטחון ב-25 במאי 2000). לדבריו "השחרור השני" החל ב-28 באוגוסט 2017 הינו "יום היסטורי ללבנון, לאזור לחזבאללה, לצבא לבנון ולצבא סוריה". נצראללה קרא לעם הלבנוני ולאנשי חזבאללה לחגוג יום זה. הוא הבהיר כי פעילי דאעש החזיקו בגבול הררי ארוך והיו איום על לבנון משום שתכננו לבצע בה פיגועים. לדבריו, עתה "אין כיום פעילי דאעש או פעילי ג'בהת אלנצרה בשטחי לבנון" (אלמנאר, 28 באוגוסט 2017)
אגן הירמוכ (דרום רמת הגולן)
כמה פלגים בצבא הסורי החופשית הודיעו ב-28 באוגוסט 2017, כי הם פותחים במערכה חדשה נגד צבא ח'אלד בן וליד (המזוהה עם דאעש) באגן הירמוכ. בעימותים, שהתנהלו בין שני הצדדים, נהרגו שבעה פעילים מצבא סוריה החופשית (דמשק אלא'ן, רשת התקשורת אלשאם, 28 באוגוסט 2017).
ב-28 באוגוסט 2017 הודיע צבא ח'אלד בן אלוליד, המזוהה עם דאעש, כי כוחותיו הותקפו ע"י ארגוני המורדים. לדבריו, ניסו כוחות המורדים להתקדם לעבר עמדות צבא ח'אלד בן אלוליד בעיירות ג'לין ועדואן (ראו מפה). בהודעה נוספת, שמקורה בסוכנות אעמאק של דאעש נמסר כי, בהתנגשויות ספגו כוחות המורדים 19 הרוגים ושני טנקים שלהם נפגעו (חשבון הטוויטר فرسا ن الاقتحاما ت⑦@wdnnhb, 28 באוגוסט 2017).
עיקרי ההתפתחויות בעיראק
הודעה עיראקית כי הושלם כיבושה של העיר תלעפר

ב-27 באוגוסט 2017 הודיע עבד אלאמיר יאראללה, רב אלוף קצין מטה, העומד בראש המערכה בתלעפר, על שחרורה המלא של העיר והנפה. בהודעתו ציין יאראללה כי רק הכפרים השוכנים בתת-נפה של תלעפר בשם אלעיאצ'ה, כתשעים ק"מ מצפון לתלעפר, לא שוחררו עדיין (אלסומריה, 27 באוגוסט 2017). באזור אלעיאצ'ה התרכזו פעילי דאעש, עיראקים וזרים, והכוחות העיראקים והמיליציות השיעיות מנהלים עמם קרבות. העיר תלעפר שוחררה מידי דאעש בלוח זמנים מהיר של שבוע. זאת ככל הנראה הודות לתכנון מדוקדק והשתתפות כוחות גדולים בהתקפה, הרבה מעבר למה שנדרש לישוב בסדר גודל כזה. יתכן גם שרצף איבודי השטחים של דאעש ושחיקת הכוחות שלו גרמו לירידה במורל של פעילי דאעש, שבניגוד למוצול ולאלרקה לא הפגינו כושר עמידה מול התוקפים.
בתקשורת העיראקית, המסקרת את המערכה לשחרור תלעפר, הובלט חלקן בלחימה של המליציות השיעיות ("אלחשד אלשעבי") המופעלות ע"י איראן. ב-27 באוגוסט 2017 דווח כי פאלח אלפיאצ' (Faleh Al Fayyad), ראש מטה "הגיוס העממי", הכריז, כי דאעש הובס בתלעפר וכי ל"גיוס העממי" היה תפקיד מרכזי במערכה זו. הדברים נאמרו בעת ששהה במטה מבצע "[אנו] מגיעים, תלעפר" (אתר הגיוס העממי al-hashed, 20 באוגוסט 2017). על פי אתר "הגיוס העממי" השתתפו במערכה על תלעפר 16 חטיבות של "הגיוס העממי".
ב-29 באוגוסט 2017 הודיעה המפקדה הכללית של כוחות הפשמרגה (הכוחות של כורדיסטאן העיראקית), כי לוחמיהם הרגו 130 פעילי דאעש באזור שמצפון לתלעפר. פעילים אלו נמלטו מנפת תלעפר לאחר נפילת העיר וניסו להגיע לסוריה. ההתנגשויות בין הצדדים (הפשמרגה ודאעש) התנהלו במשך שלושה ימים (אלסומריה, 29 באוגוסט 2017).
תקיפות ברחבי עיראק
נמשכות תקיפות נגד יעדים המזוהים עם המשטר העיראקי:
ב-28 באוגוסט 2017 מסרה משטרת עיראק, כי אדם אחד נהרג וחמישה נפצעו מפיצוץ מטען חבלה באזור אליוספיה (Al Yousufiyah), כ-18 ק"מ מדרום לבגדאד (אלסומריה, 28 באוגוסט 2017).
ב-28 באוגוסט 2017 דווח, כי פקיד במשרד המשפטים נהרג במתקפה חמושה במערב בגדאד (אלסומריה, 28 באוגוסט 2017).
ב-28 באוגוסט 2017 מסר משרד הפנים העיראקי, שארבעה בני אדם נהרגו ושמונה נפצעו. בין ההרוגים שני אנשי ביטחון עיראקים. התקיפה בוצעה באמצעות פיצוץ רכב תופת בשוק בעלוה ג'מילה ('Alwah Jamilah), שבצדר סיטי, השכונה השיעית בצפון מזרח בגדאד (אלסומריה, 28 באוגוסט 2017).
שיקום מוצול
מחלקת ההנדסה הקרבית של צבא עיראק המשיכה בעבודות להקמת גשר צף (גשר פונטונים) מעל החידקל, שיחבר את מזרח מוצול עם מערבה. הגשר יאפשר מעבר כלי רכב צבאיים ואזרחיים. הוא הוצב בקרבת גשר אלחריה, שהושמד ע"י פעילי דאעש (אתר משרד ההגנה העיראקי, 27 באוגוסט 2017).
ממשלת עיראק עומדת להתחיל בביצוע תוכנית ליישובם מחדש של 690,000 מתושבי מוצול. המדובר בתושבים, אשר נמלטו מהעיר בשל הלחימה (אלאאן, 27 באוגוסט 2017). על פי ליז גראנדה (Lize Grande),מתאמת הומניטארית מטעם האו"ם לעיראק, אחת מתחנות המים הראשיות של מוצול שבה לפעול לאחר שיקום מהיר של חודשיים וחצי. התחנה שניזוקה בקרבות, מספקת מים נקיים לכשליש מתושבי העיר. עם זאת רבים מהתושבים עדיין צורכים את מי השתייה שלהם מבקבוקים או מסוכנויות סיוע המובילות לעיר מים מבארות (Rudaw, 22 באוגוסט 2017, אתר הפועל בארביל ומזוהה עם הכורדים).

מימין: מי שתיה הזורמים מתחנת המים ששוקמה. משמאל: משאבות וצינורות בתחנת המים ששוקמה (אתר Rudaw, 22 באוגוסט 2017).
קבלת אחריות של דאעש על פיגועים במדינות נוספות
פיגוע דקירה בבלגיה
ב-25 באוגוסט 2017 תקף גבר, שאחז סכין וצעק אללה אכבר, סיור של שלושה חיילים של צבא בלגיה.[5] התקיפה ארעה בשדרות אמיל ז'אקמן (Boulevard Emile Jacqmain) שבמרכז בריסל, התוקף נורה ע"י אחד החיילים ומת מפצעיו בדרכו לבית החולים. שניים מהחיילים נפצעו באורח קל. שמו של התוקף עדיין אינו ידוע. מוצאו הינו מסומליה. הוא הגיע לבלגיה בשנת 2004 וקיבל אזרחות בלגית בשנת 2015. בפברואר 2017 הורשע התוקף באשמת תקיפה.
דאעש קיבל אחריות על הפיגוע. ב-26 באוגוסט 2017 הודיע דאעש כי "מבצע פיגוע הדקירה בבריסל הינו חייל של המדינה האסלאמית, שביצע את הפיגוע מתוך היענות לקריאות לפגוע במדינות הקואליציה הבינלאומית" (חשבון הטוויטר Pieter Nanninga@pieternanninga, 26 באוגוסט 2017). נוסח הודעה זה מאפיין פיגועים שבוצעו בהשראת דאעש[6].
פיגוע התאבדות במסגד שיעי באפגניסטאן
ב-25 באוגוסט 2017 הודיע דאעש, כי למעלה משישים בני אדםנהרגו[7] וארבעים נפצעו כתוצאה מפיגוע ירי והתאבדות כפול. הפיגוע בוצע על-ידי שניים מפעילי הארגון במסגד השיעי אמאם זמאן (Imam Zaman), בקאבול, אפגניסטאן. המפגעים, אבו זיד אלח'ראסאני ואבו ג'נד אללה האזבכי, ירו במתפללים מתתי-מקלע ולאחר מכן פוצצו את אפודי הנפץ שנשאו (אח'באר אלמסלמין, 25 באוגוסט 2017).
פיגוע דקירה בדגסטאן
ב-28 באוגוסט 2017 דווח כי שוטר ממשטרת דגסטאן נהרג ואחר נפצע בפיגוע דקירה שבוצע על-ידי שני מחבלים. הפיגוע בוצע בעיר קאספייסק (Kaspiysk), שלחוף הים הכספי כ-12 ק"מ מדרום מזרח למח'צ'קלה (Makhachkala), בירת דגסטאן. שני המחבלים שהיו צעירים מאוד, נורו למוות על-ידי שוטר שלישי (eNCA, 28 באוגוסט 2017).
ב-28 באוגוסט 2017 פרסם דאעש הודעות (דומות) בערבית וברוסית. בהודעות נאמר: "מקור בטחוני מסר לסוכנות אעמאק: מבצעי פיגוע הדקירה (במקור: התקפה באמצעות סכינים) נגד שוטרי משטרת דגסטאן באזור קאספייסק הינם חיילי המדינה האסלאמית" (חשבון הטוויטר فرسا ن الاقتحاما ت⑦@wdnnhb, 28 באוגוסט 2017).
המלחמה על התודעה
כלי התקשורת של דאעש שיבחו את פיגוע הדריסה בברצלונה ושיגרו איומים לעבר ספרד, ומדינות אירופה בכלל:
שבועון דאעש אלנבא' איים על מדינות אירופה: מדינות אירופה תשלמנה מחיר כבד בשל מלחמתם במוסלמים. ספרד התנסתה בכך בעבר אולם נראה כי היא לא למדה לקח. חיילי המדינה האסלאמית הלמו במגזר התיירות בספרד, שעליו מבוסס חלק גדול מהכלכלה שלה. מדינות אירופה משלמות מחיר כבד בעקבות ההתקפות המתבצעות נגדן: כוננות צבאית, הידוק אמצעי הביטחון, ירידה בהכנסות מתיירות וממסחר ומצב של פחד ואימה. ההתקפות על ספרד ושאר המדינות ה"כופרות" תימשכנה כל עוד הן נמצאות במצב מלחמה עם המדינה האסלאמית. התקווה היא שחיילי המדינה האסלאמית יסלימו את הפעולות בתקופה הקרובה. הממשלות הנוצריות ("הצלבניות") צריכות להתכונן ליותר הפסדים כספיים וליותר הוצאות כספיות ואבידות בנפש (אלנבא', גיליון 94, 24 באוגוסט 2017).
אח'באר אלמסלמין (28 באוגוסט 2017), אתר המזוהה עם דאעש, פרסם סרטון שמקורו בלשכת ההסברה של דאעש במחוז אלח'יר (דיר אלזור). כותרת הסרטון: "תחילת הגשם, פשיטת ברצלונה". בסרטון נשמע קולו של דובר דאעש לשעבר אבו מחמד אלעדנאני קורא לביצוע פיגועים במערב, תוך מתן עדיפות לפגיעה באזרחים, שכן "בארצות הכפירה" אין איש שהוא חף מפשע ובעל חסינות. בסרטון הופיעו שני פעילים דוברי ספרדית:
אבו אללית' מקורדובה, דובר ספרדית שוטפת, קרא למוסלמים לבצע ג'האד במקומות מגוריהם, אם אין ביכולתם להגר למדינה האסלאמית. בסוף הסרטון הוא מפנה קריאה לספרד ("הצלבנים הספרדים") ואומר "אנו ננקום את מותם של השהידים שלנו והפשעים שאתם מבצעים הינם נגד המוסלמים במדינה האסלאמית" (אח'באר אלמסלמין, 28 באוגוסט 2017).
אבו סלמאן האנדלוסי, המדבר ספרדית במבטא ערבי כבד, נשמע אומר: "אנו מבקשים מאללה שיקבל את אחינו מבצעי פשיטת ברצלונה. מלחמתנו נגדכם נמשכת, היו צלבנים, עד יום הדין". בהמשך הסרטון הוא אומר: "חדלו להילחם ופרשו מהקואליציה הבינלאומית, שאם לא כן, לא נגרום לכם בעזרת אללה לחלום על ביטחון ושלווה".

יום שלישי, 29 באוגוסט 2017

מבט לאיראן

במוקד אירועי השבוע
בכירים איראנים ממשיכים לאיים בנקמה על הוצאתו להורג של לוחם משמרות המהפכה, מחסן חג'ג'י (Mohsen Hojaji), על-ידי דאעש בגבול סוריה-עיראק. משמרות המהפכה הכחישו, עם זאת, דיווח שהתפרסם ברשת הטלוויזיה הלבנונית אלמיאדין לפיו לוחמי משמרות המהפכה פתחו במערכה נגד דאעש באזור חמימה שבסוריה בנקמה על הוצאתו להורג של חג'ג'י.
במסגרת הגברת הנוכחות הכלכלית האיראנית בסוריה, השתתפו כשלושים חברות איראניות ביריד המסחר הבינלאומי, שנערך במחצית אוגוסט בדמשק. ביריד השתתף גם סגן יו"ר לשכת המסחר והתעשייה האיראנית, שנפגש עם שר הכלכלה הסורי ועם נשיא לשכת המסחר הסורית במאמץ לקדם מעורבות של חברות איראניות בשיקום הכלכלה הסורית.
איראן ממשיכה להיערך לקראת משאל העם הצפוי בספטמבר 2017 על עצמאות החבל הכורדי בצפון עיראק. כוונת השלטונות הכורדים לקיים את משאל העם עמדה במוקד ביקור חסר תקדים של מחמד באקרי (Mohammad Bagheri), ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים האיראנים, בתורכיה. במהלך הביקור סיכמו שני הצדדים על הגברת שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני בין המדינות והצהירו על התנגדותן המשותפת למשאל העם בכורדיסטאן. משמרות המהפכה הכחישו, עם זאת, טענה תורכית על תכנון איראני-תורכי משותף לבצע מתקפה צבאית נגד ארגון המחתרת הכורדית PKK, אך הדגישו, כי איראן תגיב בעוצמה נגד פעילות "קבוצות טרור" בצפון עיראק שיבקשו לחדור לשטחה.
באיראן ממשיכים לעקוב בדאגה אחר מאמצי ערב הסעודית לשפר את קשריה עם עיראק ועם בכירים שיעים, ובראשם איש הדת מקתדא אלצדר, שביקר בממלכה בסוף יולי. חבר פרלמנט איראני הצהיר, כי ערב הסעודית פתחה ב"פרויקט חדש", שנועד להעמיק את השפעתה בעיראק על חשבון אינטרסים איראנים, ואילו היומון השמרני כיהאן האשים את אלצדר, כי מכר עצמו לסעודיה בתמורה לתמיכה פוליטית וכספית. בתוך כך הצהיר דובר המיליציות השיעיות העיראקיות, כי יועצים איראנים ישתתפו במערכה, שהחלה בשבוע שעבר לשחרור העיר תלעפר מידי דאעש.
מחמד פאכפור (Mohammad Pakpour), מפקד זרוע היבשה של משמרות המהפכה, איים לנקום את מותו של מחסן חג'ג'י (Mohsen Hojaji), לוחם משמרות המהפכה, שנלקח בשבי ע"י דאעש בגבול סוריה-עיראק והוצא להורג ע"י הארגון. הוא ציין, כי אין צורך לומר כיצד תתבצע הנקמה, אך היא בוא תבוא.
בכנס הוקרה למשפחות הרוגי משמרות המהפכה, שנהרגו בסוריה ובעיראק, אמר פאכפור, כי נוכחות איראן בסוריה ובעיראק והייעוץ שהיא מעניקה להן הם בהתאם לבקשת ממשלותיהן. הוא הוסיף, כי בשנים האחרונות התקדמו "הטרוריסטים" בתמיכת סעודיה והמערב לעבר בגדאד באופן שסיכן את ביטחונה של איראן וחייב את התערבותה. הסיוע, שאיראן העניקה לסוריה ולעיראק, נועד, לדבריו, למנוע את התקדמות "הטרוריסטים" לאזורים הנחשבים בראייתה ל"קו אדום" (איסנ"א, 14 באוגוסט 2017).
בנאום לרגל "יום המסגד העולמי" בטהראן הגן קאסם סלימאני (Qasem Soleimani), מפקד כוח קדס של משמרות המהפכה, על מעורבותה האזורית של איראן. הוא ציין, כי נוכחות איראן בעיראק נועדה לסייע למערכה נגד דאעש ולא להשתלטות על שדות נפט או כיבוש ערים, כגון מוצול או כרכוכ. עוד אמר סלימאני, כי איראן אינה מסייעת לפלסטין בשל "אינטרסים שיעים" ולא תתמוך בפלסטינים, שיצהירו על עצמם שהם שיעים, מכיוון ש-99.99% מהפלסטינים הם סונים. הוא דחה את הביקורת מבית ומחוץ ביחס למעורבות איראן בסוריה ובעיראק ואמר, כי מעורבות זו, עליה החליט המנהיג העליון, נועדה להגן על אינטרסים איראנים (פארס, 20 באוגוסט 2017).
המעורבות האיראנית בסוריה ובלבנון
רשת הטלוויזיה הלבנונית אלמיאדין" פרסמה ב-16 באוגוסט 2017 סרטון המתעד את לוחמי משמרות המהפכה בקרב נגד לוחמי דאעש באזור חמימה שבסוריה. בסרטון מתועד גם ירי טילים ורקטות לעבר מטרות דאעש. בדיווח הרשת נאמר, כי לוחמי משמרות המהפכה פתחו במערכה נגד דאעש כדי לנקום על הוצאתו להורג של מחסן חג'ג'י (Mohsen Hojaji), לוחם משמרות המהפכה שנלקח בשבי והוצא להורג ע"י דאעש בגבול עיראק-סוריה.
בתגובה לפרסום הסרטון הכחיש רמזאן שריף (Ramazan Sharif), דובר משמרות המהפכה, כי משמרות המהפכה ביצעו פעולה קרקעית עצמאית בסוריה ואמר שנקמת משמרות המהפכה על מותו של חג'ג'י נמצאת על סדר יומו של הארגון ותתבצע בזמן המתאים. הוא ציין, כי משמרות המהפכה ימשיכו בנחישות רבה מבעבר לסייע בייעוץ לצבא הסורי ולכוחות העממיים בסוריה עד לחיסול הטרור במדינה זו (תסנים, 16 באוגוסט 2017).
ב-15 באוגוסט 2017 פרסמה רשת אלמנאר של חזזבאללה תיעוד של כלי טיס לא מאוישים איראניים תוקפים כוחות דאעש באזור הגבול בין סוריה לעיראק. לפי הדיווח כלי הטיס של משמרות המהפכה תקפו כלי רכב של דאעש שהתקרבו לעמדה של צבא סוריה ושל חטיבת פאטמיון הפועלת בפיקוד משמרות המהפכה.
סגן יו"ר לשכת המסחר והתעשייה האיראנית, חסין סלאחורזי (Hossein Selahvarzi), אמר בפגישה בדמשק עם שר הכלכלה וסחר החוץ של סוריה, מחמד סאמר אלח'ליל (Mohammad Samer al-Khalil), כי איראן יכולה לסייע בקידום פרויקטים לפיתוח ושיקום בסוריה. סלאחורזי, שהשתתף ביריד הבינלאומי בדמשק, ציין, כי ארגונים, חברות ולשכות מסחר מחוזיות איראנים מסוגלים לספק את צרכי המסחר של סוריה ולסייע לה בשיקום המדינה. הוא קרא לשר הסורי לקדם הסכמי סחר חופשי בין שתי המדינות. ביריד בדמשק, שהתקיים לראשונה לאחר שש שנים, השתתפו שלושים חברות איראניות. במהלך ביקורו בסוריה סיכם סלאחורזי עם נשיא לשכת המסחר הסורית על הקמת לשכת מסחר משותפת לשתי המדינות במטרה להרחיב את שיתוף הפעולה הכלכלי ביניהן (תסנים, 18 באוגוסט; פארס, 19 באוגוסט 2017).
חסין ג'אברי אנצארי (Hossein Jaberi Ansari), סגן שר החוץ האיראני לענייני ערב ואפריקה, קיים בשבוע שעבר ביקור בלבנון במהלכו נפגש עם בכירים לבנונים, בהם הנשיא מישל עון; ראש הממשלה, סעד אלחרירי; שר החוץ, ג'בראן באסיל; יו"ר הפרלמנט, נביה ברי; ומזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, ודן עימם בהתפתחויות באזור, במצב בלבנון ובשיתוף הפעולה בין שתי המדינות. בפגישה עם שר החוץ הלבנוני דיווח אנצארי על מאמצי ההסדרה של המשבר הסורי במסגרת שיחות אסטנה ואמר, כי יש צורך בסיוע מצד לבנון ויתר מדינות האזור בפתרון המשבר. בפגישה עם נשיא לבנון, מישל עון, הביע אנצארי את הערכתה של איראן לתפקידם של ממשלת לבנון, צבא לבנון ו"ההתנגדות" הלבנונית במאבק נגד "הכיבוש הציוני" והטרור. הוא אמר, כי הרחבת שיתוף הפעולה האזורי וחיזוק הדיפלומטיה הכלכלית יעמדו בראש סדר העדיפויות של משרד החוץ האיראני בתקופת כהונתה השנייה של ממשלת הנשיא רוחאני, וכי ללבנון יש מעמד מיוחד בעדיפויות אלה (אילנ"א, 21 באוגוסט 2017).
המעורבות האיראנית בעיראק
אחמד אלאסדי (Ahmad al-Asadi), דובר המיליציות השיעיות העיראקיות, אמר, כי יועצים איראנים ישתתפו במערכה שהחלה בשבוע שעבר לשחרור העיר תלעפר מידי דאעש. הוא ציין, כי יועצים מאיראן ומחזבאללה לבנון השתתפו באופן רשמי בכל המבצעים בעבר, סייעו למיליציות השיעיות בייעוץ ובתכנון ומילאו תפקיד חשוב בניצחונות על דאעש, וגם במערכה לשחרור תלעפר, ישתתפו יועצים איראנים באופן רשמי בהתאם לבקשת ממשלת עיראק ויסייעו למיליציות השיעיות וליתר הכוחות העיראקים (אלף, 21 באוגוסט 2017).
מחמד באקרי (Mohammad Bagheri), ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים האיראנים, קיים במחצית אוגוסט ביקור חסר תקדים בן שלושה ימים בתורכיה. באקרי עמד בראש משלחת רמת דרג בה השתתפו, בין היתר, מפקד זרוע היבשה של משמרות המהפכה, מחמד פאכפור (Mohammad Pakpour), סגן הרמטכ"ל לענייני מודיעין, ע'לאם-רזא מחראבי (Gholam-Reza Mehrabi), מפקד משמר הגבול, קאסם רזאא'י (Qasem Rezaei), וסגן שר החוץ אבראהים רחים-פור (Ebrahim Rahimpour). במהלך הביקור נפגש באקרי עם בכירים מדיניים וצבאיים תורכיים, ובראשם הנשיא ארדואן, ודן עימם בהתפתחויות באזור, ובכלל זה בכוונת הכורדים בצפון עיראק לקיים משאל עם בנוגע לעצמאות החבל הכורדי, בשיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני בין שתי המדינות ובהגברת התיאום בין המדינות בסוריה ובעיראק (אירנ"א, 15 באוגוסט 2017). בשיחה עם כתב סוכנות הידיעות אירנא (16 באוגוסט 2017) אמר באקרי, כי איראן ותורכיה שותפות בהתנגדותן למשאל העם בחבל כורדיסטאן. הוא ציין, כי משאל העם יוביל למתיחות ולעימותים בתוך עיראק, שישפיעו גם על שכנותיה, ולפיכך איראן ותורכיה סבורות שאסור לקיימו.
בתוך כך, הכחישו משמרות המהפכה טענה תורכית לפיה איראן ותורכיה תכננו ליזום מתקפה צבאית משותפת כנגד ארגון המחתרת הכורדית PKK. בהודעת משמרות המהפכה נאמר, כי הארגון לא תכנן כל תוכנית מבצעית מחוץ לגבולות איראן, אך יפעל בתקיפות נגד כל קבוצה או אדם, שיבקשו לחדור לשטח איראן כדי לפגוע בביטחונה או לבצע פעולת טרור. לאיראן אין כל תוכנית לפעולות נרחבות מחוץ לגבולותיה, נאמר בהודעה, אך היא תגיב בעוצמה נגד "קבוצות טרור" בצפון עיראק, כפי שעשתה בעבר, אם אלה ינסו לפעול בשטחה (פארס, 22 באוגוסט 2017).
בהראם קאסמי (Bahram Qasemi), דובר משרד החוץ האיראני, הצהיר במסיבת העיתונאים השבועית שלו, כי איראן מקדמת בברכה את השיחות המתנהלות בין ראש ממשלת עיראק, חידר אלעבאדי, לשלטונות החבל הכורדי בצפון עיראק סביב משאל העם המתוכנן בחבל הכורדי, וכי השיחות יכולות לקדם את עיראק בדרך ליציבות ולביטחון. הוא ציין, כי איראן מעוניינת בקשרים טובים עם כל הגורמים הפוליטיים, החברתיים, הדתיים והאתניים בעיראק ומוכנה להשתתף עם הממשלה והעם בעיראק בשיקום המדינה (מהר, 14 באוגוסט 2017).
מסעוד ג'זאא'רי (Masoud Jazaeri), סגן הרמטכ"ל האיראני, אמר, כי איראן מתנגדת למשאל העם המתוכנן בחבל הכורדי בצפון עיראק ורואה בו צעד במסגרת המדיניות הכוללת של ארה"ב המבוססת על חלוקת מדינות האזור" (תסנים, 23 באוגוסט 2017).
איראן ממשיכה לעקוב בדאגה אחר מאמצי ערב הסעודית לשפר את קשריה עם עיראק ועם בכירים שיעים, ובראשם איש הדת מקתדא אלצדר, שביקר בממלכה בסוף יולי 2017. באיראן מזהים מגמה זו כ"מזימה סעודית", שנועדה לבלום את השפעתה האזורית של איראן לאחר תבוסת דאעש. מאמר מערכת, שהתפרסם ביומון השמרני כיהאן (13 באוגוסט 2017), תקף בחריפות את אלצדר והאשים אותו כי מכר עצמו לסעודיה בתמורה לתמיכה פוליטית וכספית. במאמר נכתב, כי אלצדר, שחש עצמו מבודד בעיראק, מאמץ עמדות אנטי-איראניות בניסיון להשיב לעצמו את היוזמה, להביס את יריביו הפוליטיים ולהפוך לגיבור לאומי.
אחמד סאלכ כאשאני (Ahmad Salek Kashani), חבר המג'לס אמר בראיון לאתר המג'לס, כיסעודיה פתחה ב"פרויקט חדש", שמטרתו העמקת השפעתה בעיראק על חשבון אינטרסים איראנים. הוא ציין, כי סעודיה חותרת לפצל את עיראק באמצעות משאל העם בחבל הכורדי בצפון עיראק ויצירת פילוג בקרב השיעים בעיראק. סעודיה מעוניינת לנצל את אלצדר ואת עמדותיו נגד המיליציות השיעיות כדי להציל את דאעש. כאשאני טען, כי סעודיה וישראל מודאגות מהרחבת "ההתנגדות" במזרח התיכון המסכנת את משטריהן (ICANA, 14 באוגוסט 2017).
מאמר פרשנות, שהתפרסם באתר תסנים (18 באוגוסט 2017), הזהיר מפני ניסיונות מצד חלק ממדינות ערב באזור לערער את היחסים בין איראן לעיראק וליצור פילוג בקרב השיעים בעיראק. במאמר נכתב, כי לאיראן יש אינטרס לשמר את ביטחונה ויציבותה של עיראק והיא מעולם לא התנגדה להרחבת הקשרים בין עיראק למדינות האזור. היחסים בין איראן לעיראק מבוססים על הקשרים התרבותיים והדתיים ההיסטוריים בין המדינות ועיראק חבה לאיראן את הסיוע, שהעניקה לה במלחמה נגד דאעש, בלעדיו היה דאעש כובש את בגדאד. המאמר קרא למנהיגים הפוליטיים בעיראק להישאר מאוחדים ולא לאפשר לאויבי עיראק לנצל את חילוקי הדעות ביניהם למימוש יעדיהם.
אירג' מסג'די (Iraj Masjedi), שגריר איראן בבגדאד, נפגש עם המאם חמודי (Humam Hamoudi), היו"ר החדש של המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית בעיראק, שהחליף בתפקיד את עמאר אלחכים, שפרש מהמועצה בחודש שעבר. מסג'די אמר, כי בחירת חמודי כיו"ר המועצה היא בחירה נכונה המחזקת את רוחם של לוחמי הקודש וכי איראן תמשיך לשתף פעולה עם המועצה (איסנ"א, 15 באוגוסט 2017).
איראן החלה בהקמת אוניברסיטה איראנית ראשונה בעיראק. במחצית אוגוסט 2017 הונחה אבן הפינה לאוניברסיטת אלמצטפא אלאמין (al-Mustafa al-Amin) באזור כאט'מין שמצפונית לבגדאד. טקס הנחת אבן הפינה נערך בהשתתפות נציג המנהיג העליון בעיראק, שגריר איראן בבגדאד וסגן שר המדעים והטכנולוגיה של עיראק.

יום שני, 28 באוגוסט 2017

The Bernie voters who defected to Trump, explained by a political scientist

Sen. Sanders holds a rally in Ohio on Tuesday

About 12 percent of Bernie Sanders supporters from the Democratic primary crossed party lines and voted for Donald Trump in the general election, a new analysis says.

In several key states — Pennsylvania, Wisconsin, and Michigan — the number of Sanders to Trump defectors were greater than Trump’s margin of victory, according to new numbers released Wednesday by UMass professor Brian Schaffner.

In an interview, Schaffner noted that in an election this close, any number of voting blocs could have proved decisive. And the analysis certainly doesn’t necessarily prove Sanders would have won — Schaffner also found that 34 percent of John Kasich’s GOP primary supporters backed Clinton in the general; perhaps more would have stayed in the Republican camp had Sanders been the Democrats’ nominee, or perhaps fewer of Hillary Clinton’s voters would have voted for Sanders. Then again, it also suggests some voters were in Sanders’s reach that were out of Clinton’s.

Moreover, defections from a primary to general election are common. More voters went from Hillary Clinton to John McCain in 2008 than went from Sanders to Trump in 2016; about 13 percent of Trump’s 2016 voters also voted for Barack Obama in 2012.

“The way to think about this is, as several people have noted, that this election was so close that any number of things could have proved the decisive difference,” Schaffner said in an interview. “This is yet another one of those anythings.”

But given Democrats’ interest in winning back the Rust Belt, it’s worth digging into exactly who this population of voters is. Schaffner found some demographic characteristics that might align with what you’d expect — Bernie-Trump voters were older and whiter than the average Democratic primary voter, for instance.

Perhaps surprisingly, however, these defectors did not turn out to have views on trade policy that marked them as significantly more opposed to free trade than the average Democrat. That may fly against the expectation that Sanders’ views on trade were unique to his appeal, but some political scientists were making that case as early as April 2016.

Also of note: the Bernie-Trump voter also proved much more likely to consider himself or herself “somewhat conservative” or “very conservative” than the average Democrat. Sanders, of course, ran on a policy platform well to Clinton’s left — but was able to do so in a way that allowed him to win over voters that disdain the “liberal” label.

A transcript of my conversation with Schaffner on Wednesday follows.
Jeff Stein

I’ve seen some people who are using your new finding to trumpet that “Bernie Would Have Won,” because the number of Bernie-Trump voters is greater than the margin of difference between Clinton and Trump. And then there are others who say that this poll proves that Bernie voters cost Hillary the election, because his supporters stubbornly flipped to Trump in the end.

And it seems like for one claim to be correct, so does the other one.
Brian Schaffner

One piece of this that’s important to keep in context is that you always see this kind of defection between a primary and a general election. In 2008, you saw a lot of Hillary Clinton voters who ended up backing John McCain — so it's not abnormal to see this kind of thing. And more of them did so in 2008 than this time. [15 percent of Clinton’s 2008 voters in the primary supported McCain in that year’s general election.] Although given the candidates this time versus in 2008, it may have been surprising to see even this rate of defection.

The thing that really stood out to me is that a lot of these people who voted for Sanders — and then Trump — don't look like modern day Democrats. So you saw a lot fewer of them actually identify as Democrats than your normal Sanders voter; and, even more striking, they seem to have views on racial issues that are far more conservative than your typical Democrat.

It's not clear to me this necessarily if this is a Hillary Clinton problem specifically, or if this was Bernie Sanders having a special appeal to bring people into Democratic Party primaries, who would otherwise be inclined to be Republicans.
Jeff Stein

So who are these Bernie-Trump defectors?

I assume they’re not the young voters who made up the core of Bernie’s base in the primary? This is the other major part of his coalition — the white union “Reagan Democrat” voters.

But then again, you have a chart showing that these Bernie-Trump defectors weren’t particularly opposed to free trade deals:

Brian Schaffner

That’s a good question. I’ll just say I haven’t gone down every rabbit hole yet. But they were also older and whiter [than the average Bernie voter in the primary], and also less liberal.

Of the ones that switched to Trump, only about 25 percent also voted for a Democratic candidate for Congress. And we do have a little bit about what they did in 2012 — it looks like they were split roughly evenly, 50-50, between Obama and Romney. So these appear to be people who are trending out of the Democratic Party.

Of those Bernie voters who supported Trump in the general election, the average age was 52. Those who stuck with Clinton were an average age of 45, and of those who broke for a third party, the average age was 44. Of those that didn’t vote, their average age was 35 — these were the ones that got activated by Bernie, and then dropped back out when he didn't win. It’s worth noting that very few of the primary voters stayed home. People who vote in primaries are highly engaged in politics — they’re not people who come in and out of the electorate.

I also looked at how the Bernie-Trump voters identify themselves on the ideological scale, and very few say that they're liberal. Only about 17 to 18 percent say that they're liberal, in any kind of way, shape, or form, though they voted for Sanders.

By contrast, about 45 percent of these Bernie-Trump voters say they're ‘middle of the road’ — basically, a lot of them see themselves as “moderates.” Meanwhile, another 35 percent of them are claiming to be either somewhat conservative or very conservative.

I think what this starts to suggest to me is that these are old holdovers from the Democratic Party that are conservative on race issues. And while Bernie wasn't campaigning on that kind of thing, Clinton was much more forthright about courting the votes of minorities — and maybe that offended them, and then eventually pushed them out and toward Trump.
Jeff Stein

How big or decisive was this population?
Brian Schaffner

The way to think about this is, as several people have noted, that this election was so close that any number of things could have proved the decisive difference. This is yet another one of those anythings.

An 8 to 10 percent defection rate among Sanders voters changes the outcome in Pennsylvania, Wisconsin, Michigan — even maybe some other states.

But at the same time you have to remember how many Republican primary voters didn’t end up voting for Trump. It’s probably not quite as many, but it’s more of a wash in that respect.
Jeff Stein

It’s been months since the election — why is this data coming out now?
Brian Schaffner

This is the Cooperative Congressional Elections Study data, and we’ve had the survey data itself since February. And I saw this pattern back in February, but I was a little skeptical.

What we do with this survey is go back and match respondents to voter files because people lie about having voted, and especially lie about having voted in the primaries. What I was worried about is people who claimed to have voted in a primary for Bernie but didn’t.

So I waited until I had the data that matched the respondents to their voter file record, which allowed us to see — these are the people we know voted for a primary. And we’re still getting this defection rate.

Report: Brexit strategist to help GOP with 2018 midterm election strategy

Chip Somodevilla

One of the minds behind the Brexit campaign is reportedly helping Republicans strategize for the 2018 midterm elections.

Back in 2015, the pro-Brexit group Leave.EU hired American PR strategist Gerry Gunster to help lead the campaign for Britain to leave the European Union.

Now, per Politico’s reporting, Gunster is “in discussions” with GOP leaders on how to tackle the 2018 midterm elections:

Spearheading the discussions is Republican strategist Gerry Gunster, a referendum expert who helped to lead the successful 2016, populist-infused campaign for Britain's exit from the European Union. Gunster — who visited then-president-elect Trump in New York City along with Brexit leader Nigel Farage after the November election — has spoken about the ballot initiative concept with top administration aides, including political director Bill Stepien and Nick Ayers, the chief of staff to Vice President Mike Pence and a veteran GOP operative.

Gerry Gunster, who runs the US advocacy firm Goddard Gunster, was a top strategist in the campaign to convince British voters to approve leaving the European Union. Ultimately, 51.9 percent of British voters voted to leave the EU.

The Brexit campaign has been criticized for its use of false statistics about the financial cost of Britain staying in the EU, which many say helped its victory. An article by the Telegraph identified several of the statistics pushed by the Brexit campaign as misleading and downright false.

For example, the “Leave” camp claimed that the UK lost 350 million pounds (about $450 million) per week as a result of being in the EU, and pledged to invest that money in Britain’s health care system if the UK left. This was doubly wrong: The 350 million figure didn’t take into account money the EU paid back to Britain in subsidies, and the Brexit side quickly abandoned its promise to spend the 350 million on health care after they won the vote.

Nonetheless, the GOP seems keen to draw on Gunster’s insights. Despite extensive gerrymandering that favors Republican victories around the country in 2018, the GOP has cause for concern for its incumbents’ and candidates’ prospects, including: Trump’s recent attacks on GOP leaders, the failed recent attempts to repeal and replace Obamacare that have reflected poorly on the party, and 2017 special elections results showing the Democratic Party closing its gap behind the GOP.

Game of Thrones season 7: each character's strategy, ranked by political science

These guys did pretty well. (HBO)

Game of Thrones’ seventh season, one defined by the show’s most central characters all coming into conflict for the first time, is over. Daenerys, Jon, Cersei, Tyrion, Sansa, and all the rest spent the entire season struggling with one another for power and control over Westeros, each employing different strategies to strengthen their faction and accomplish their objectives.

Which makes the season’s end a perfect time to take stock: to assess each player’s strategy, and judge which character did the best with the tools they had available. Who played the Game of Thrones best?

To make this judgment, I looked to science — political science, specifically. The subfield of international relations has spent decades accumulating knowledge on what causes different countries to rise and fall, to succeed at getting what they want or to fail miserably. A lot of this work applies just as well to Westeros, with a little bit of tweaking, as it does to Earth.

So as the season ended, I sat down and thought about which characters were most successful and why. I also consulted with a bona fide expert — Dan Drezner, author of Theories of International Politics and Zombies and a professor of international relations at Tufts University’s Fletcher School — to help figure out how political science helped explain who won and who lost on Game of Thrones this season.

What follows, then, is a definitive ranking of whose strategies were best in season seven, from worst to best, focusing only on players who had a major role in the global conflict this season (sorry, Bran, Sam, and Jaime).

So here’s the ranking. And remember, you can’t argue with it — it’s science.
12) Daenerys Targaryen (HBO)

At the beginning of the season, Daenerys had every piece in place to succeed. She had the world’s most powerful army, three strong allies, a compelling objective of “breaking” the wheel that had hurt ordinary people, and — most importantly — she was the sole possessor of the world’s most powerful military technology, dragons. By all rights, she should have ended this season atop the Iron Throne and ready to confront the White Walker threat in the North.

She failed, miserably.

Daenerys lost two of her three allies — Dorne and Highgarden — and the leader of her third, Yara Greyjoy, was captured. She gained a new ally, Jon Snow, but he didn’t make up for the losses. And she idiotically delivered a dragon right into the hands of the Night King, her most serious rival for military hegemony. Her incompetent strategy literally endangered the entire planet, and for that she deserves the lowest spot in this ranking.

Why did Dany fail so epically? Her nation was what’s called a “revisionist” power in international relations parlance, meaning a country that is attempting to upend the political status quo and create a new international order whose terms they dictate. Think Napoleon’s France, World War II-era Japan, or modern-day Russia.

In a statistical study of revisionist powers, Yale University’s Jason Lyall found that revisionist powers often fail by adopting disastrous strategies. They do so, Lyall argues, because leaders build support by winning a military victory of a certain kind. These leaders make grandiose promises of a new world, and need to show that they are delivering. As a result, they build strategy around fulfilling their promises, and often adopt risky approaches that seem appealing, rather than smarter ones that less obviously fit they way they sold themselves.

This is the precise issue that affected Daenerys this season. Early on, she pledged to be a benevolent conqueror, not to burn King’s Landing to the ground or occupy cities with foreign troops. This led her to keep her dragons at home entirely, rather than think more creatively about using them. Why not burn the Red Keep and kill Cersei — but leave the civilian centers of King’s Landing alone? Why not send the dragons to burn Euron’s navy? Why not use the Dothraki cavalry to harry Cersei’s military, staying out of sight of King’s Landing but ambushing any Lannister forces that dared leave the capital?

Later in the season, after losing most of her main allies, she became obsessed with winning Jon’s loyalty — leading to the precise opposite problem. She put her dragons at too much risk, sending them to rescue Jon in a situation where the enemy’s military capability was not well known. She managed to save Jon and win his loyalty, just as Lyall’s theory would predict — but also handed a weapon of mass destruction to a power bent on literally extinguishing all human life.

This was revisionism at its most incompetent.
11) Petyr “Littlefinger” Baelish (HBO)

Littlefinger, of course, is dead. All of his scheming amounted to nothing in the end, his throat cut at Arya Stark’s hand while the Knights of the Vale — ostensibly his soldiers — sat and watched. His failure is second to Daenerys’s only because he had a lot less to work with, and the consequences mostly rebound on him rather than the entire world.

The issue here was overreach. Littlefinger wanted to marry Sansa and secure his claim to the North, but felt he couldn’t do that while Arya — who didn’t trust him — was around. So he plotted to turn Sansa against Arya, which led the two of them to instead decide to eliminate him. With no truly loyal allies, Littlefinger was defenseless when the Lady of Winterfell turned on him.

This is a problem with Littlefinger’s entire approach to gaining power. He believed the only thing that mattered was the power of the forces you command. But Westeros is a society defined not only by pure power politics, but rather by a series of ethical beliefs and rules of etiquette. There’s an entire school of international relations theory, called constructivism, devoted to explaining the importance of these ideas — and scholars think it applies fairly well to Westeros.

“Social relations in Westeros are sustained as much through bread-breaking rituals, arranged marriages, and promise-keeping as through backstabbing and treachery,” Charli Carpenter, a professor of international relations at the University of Massachusetts Amherst, writes at Foreign Affairs. “The power of such rules is only highlighted by their occasional breach.”

The first of these rules among the Westerosi nobility is loyalty to family. The Starks, a family famous for their commitment to ethical rules, would never turn on each other. Littlefinger did not understand the nature of this belief, and believed he could turn Sansa to his way of thinking. By overestimating the power of fear and power lust, and underestimating the force of Westeros’s moral rules, Littlefinger sealed his fate.
10–8) Olenna Tyrell, Ellaria Sand, and the Greyjoy siblings [TIED] (HBO)

Daenerys’s initial three allies all kicked off season seven as leading members of the world’s most powerful alliance — and ended in disaster. Olenna is dead. Ellaria was forced to watch her daughter die in front of her eyes. And Yara Greyjoy is a prisoner of her uncle Euron, with her brother Theon is on a dangerous mission to rescue her.

What happened here was very simple. These leaders all attempted a strategy called “bandwagoning” — aligning yourself with a stronger power. Ohio State University’s Randall Schweller argues that countries tend to bandwagon with revisionist powers like the Targaryen alliance when they want to strengthen their position in the international system.

This all made sense at the beginning: Cersei murdered Olenna’s family and destroyed their chance to take over the throne, Ellaria hated the Lannisters, and Yara/Theon needed someone’s help in overthrowing Euron.

But the problem with bandwagoning is that your fortune rises and falls with those of the great power you’ve aligned with. When Daenerys proved too timid and uncreative to win an early victory against Cersei, her allies were the first casualties. Daenerys’s allies overestimated her chances, and paid the price.
7) Tyrion Lannister (HBO)

Tyrion’s situation was a little different from that of the other leaders we’ve talked about so far. His situation wasn’t just about developing a strategy to beat his sister — though he clearly didn’t perform very well on that front. It was, first and foremost, about maintaining his own position as Dany’s Hand and using it to steer her toward the right course of action.

He did all right: He still had his job by the end of the season, and Daenerys clearly trusted him to lead the negotiations with Cersei. But at several times throughout the season, he managed to unnecessarily marginalize himself and weaken his influence with his queen. Tyrion consistently advised Daenerys against deploying her dragons, even after it became clear in the fourth episode that Daenerys wanted to do so. After the success of that episode’s raid on Jaime Lannister’s army, Tyrion had very little credibility to counsel against the dragon raid to rescue Jon, the season’s most epic disaster.

This is a point that Harvard’s Graham Allison emphasizes in his famous book on the 1962 Cuban Missile Crisis, The Essence of Decision. Allison argues that when leaders have decided on a course of action, they want their advisers’ approval rather than advice. Advisers who want influence over future decisions need to provide that approval, and try to shape the decision, rather than openly challenge their leader. Doing so will only marginalize them and lessen their influence.

By counseling against dragon raids all season long, Tyrion burned his own credibility on the subject of dragon raids. The reason he felt so ineffectual for much of the season — and indeed, moped about it on a few occasions — is that he did a bad job reading Daenerys’s opinions and maximizing his influence over her. He’s a very smart man, but he’s still learning how to handle his queen.
6) Arya Stark (HBO)

Arya is the first character we’ve looked at who succeeded at her objectives more than she failed.

Her strategy throughout season seven was simple and consistent: kill her house’s enemies. She began the season by assassinating Walder Frey and all of his male heirs in retaliation for the Red Wedding, and ended it by executing Littlefinger for his (many) crimes against the Starks.

This actually worked out pretty well. The Freys seem to have been eliminated as a major force in Westerosi politics, and Littlefinger’s death actually seems to have solidified Stark control over the Knights of the Vale, a vital part of their military force.

This tracks with real-world statistical evidence that decapitation — meaning killing an opponent’s leader — can effectively weaken its entire force under certain circumstances. One such situation, Georgia Tech’s Jenna Jordan argues, is when the enemy has a “charismatic” leadership structure. This means that the enemy is held together by one or a handful of powerful leaders, and functions because of that person’s leadership rather than any kind of bureaucratic structure or ideological bonds.

This condition applies to both of the enemies Arya took on. House Frey was a family business, led by its men; killing the entire male line ended the threat. Littlefinger held his forces together through sheer force of will; when he was exposed and eliminated, there was no organization that would continue his shadow campaign to undermine Arya in his wake. Arya chose the right targets and killed the right people.
5) Euron Greyjoy (HBO)

Euron is a weird one, since his most important move — building up a massive fleet after Yara and Theon stole the core of the Greyjoy navy — happened offscreen. But it’s hard to deny that he played his poor hand brilliantly: He started out the season a weak ruler of a divided island kingdom, and ended it with a real shot at becoming the king of Westeros via a promised marriage to Cersei.

The key move here was leveraging industrial capacity (the ability to build up such a large navy so quickly) to make smart moves in power politics. Euron identified that Pyke had a resource that a powerful player needed — a fleet — and provided that capacity in exchange for promises of a permanent alliance.

This calls to mind the rise of the US as a global power. As Fareed Zakaria documents in his book From Wealth to Power, the United States had the economic capacity to play a major role in global politics — to build up a powerful military and wield major diplomatic influence — far before it actually did so. What it took, Zakaria argued, was a concentration of power in the executive branch, and presidents willing to use that power to exercise influence abroad. This happened in the late 19th and early 20th centuries, starting (more or less) with the Spanish-American War.

That’s exactly what Euron did for Pyke. Think of him as the Iron Islands’ Teddy Roosevelt, a swashbuckler who became his country’s leader and helped shape it into one of the world’s great powers.
4) Sansa Stark (HBO)

Sansa had a lot of responsibility this season. She had to maintain the North’s loyalty as Jon was off trying to negotiate with Daenerys, while simultaneously fending off Littlefinger’s scheming. She succeeded brilliantly at both.

Sansa was perhaps the only character who spent time onscreen preparing for the long upcoming winter, managing problems like how people would feed themselves when crops might not grow for years. Her effective stewardship won her the loyalty of the Stark bannermen — an impressive feat for a young woman in a patriarchal society.

Playing off gendered expectations, actually, was vital to her success in the struggle against Lord Baelish. Feminist international relations scholars, like Clark University’s Cynthia Enloe, argue that the international system functions on the invisible, less prestigious work often assigned to women. This is even more true in Westeros, a place where men literally inherit power and alliances are formed through marriage, than it is on modern Earth.

Sansa understood this gendered system, and how it shapes everyone’s expectations, better than anyone. She repeatedly said that she knew what Littlefinger wanted — her body and her hand in marriage — and she was right. She played off Littlefinger’s expectations, letting him believe that she might actually consider allying with him, lulling him into a false sense of security while she quietly schemed against him. By playing off the male belief that a man’s pathway to power was through controlling women, she out-manipulated the show’s most effective manipulator.

That she did it in conjunction with her sister, in defiance of the catfighting trope that Game of Thrones appeared to be setting up, was the cherry on top.

How Game of Thrones’ Arya and Sansa played the game of gender politics and won
3) Jon Snow (HBO)

I’ve argued before that the best way to think about the White Walkers, from the human point of view, is as a threat akin to climate change — a massive collective threat that humans were ignoring in favor of petty internal squabbling. Jon, to his immense credit, is the only leader who recognized the enormity of the threat early enough to try to rally others to stop it. He’s kind of a Westerosi Al Gore, only he succeeded in getting to run a country.

So the best way to think about Jon’s mission is through the lens of environmental diplomacy: He needed to convince the world’s leading powers to abandon the internecine struggle over the throne and refocus on the White Walker threat. He didn’t have a ton to work with: The North is a distinctly third-tier power, weaker militarily than both the Targaryen and Lannister alliances and the country most vulnerable to the White Walkers.

Jon may have failed to rally Cersei to his cause, but he succeeded in bringing on Daenerys. And that’s by far the most important, mostly because her dragons and cache of dragonglass represent the only chance humanity has at fending off the White Walker threat. If it weren’t for Jon, humanity would be fundamentally doomed.

The London School of Economics’ Robert Falkner argues that in our world, global environmental agreements only succeed when they have some American buy-in. Because the United States is so dominant in the international realm, controlling so much of the world’s resources, it effectively has veto power over whether an agreement can work.

Daenerys is the American equivalent here, and Jon convinced her to commit 100 percent to the battle in the North. He actually went further than that: By getting Dany to fall for him, he raised the possibility of marriage. Icky incest aside, this gives the North a chance to sit one of its own on the Iron Throne for the first time in Westerosi history. Jon not only built a dominant anti-White Walker coalition but laid the groundwork for a permanent alliance with Westeros’s greatest power.
2) The Night King (HBO)

All of the White Walkers’ seemingly aimless wandering paid off the moment undead Viserion punched a hole in the Wall itself. Now the Night King’s forces are streaming into Westeros proper, where they have access to huge human population centers that they can kill and then raise as wights. The army of the dead is the scariest it’s ever been.

This is all thanks to the Night King’s patient strategy.

The conflict in the North was defined by what scholars call the offense/defense balance. The term, coined by Columbia University’s Robert Jervis, refers to the idea that technology can fundamentally shape whether states are likely to go to war. The Wall was a dominant defensive technology — it made it difficult, if not impossible, for the White Walkers to actually mount a successful assault on the Seven Kingdoms. The Night King correctly identified this challenge, and focused his energies on killing humans and giants and bears north of the Wall that could then be raised to make his army stronger. In essence, he engaged in a massive military buildup while waiting for a time when technological developments would shift the offense/defense balance.

And it did, the minute Daenerys sent dragons into his grasp. When the Night King killed Viserion and took control of him, he gained control of a technology that trumped the human’s chief defensive technology. He then attacked essentially immediately, busting through the Wall and into the North while the bulk of the human forces were deployed down south.

With undead Viserion in his grasp, the Night King is arguably the most powerful military force in Westeros. And he’s in a prime position to make his army stronger by sweeping across the North.
1) Cersei Lannister (HBO)

Who else could it be?

At the beginning of the season, Cersei was isolated and friendless. She was surrounded by enemies, her kingdom was deeply in debt to the Iron Bank, and she was facing a kind of military threat — dragons — that she simply had no answer to. It seemed like most people, as my colleague Andrew Prokop writes, expected her to die this season.

She didn’t — and, in fact, she ended up in a position where she could plausibly win a war that once seemed impossible. She had neutralized a number of opponents, recruited Euron and the all-powerful Iron Bank to her side, used the Iron Bank to finance the purchase of a powerful mercenary force, and pitted her two most dangerous enemies (Daenerys and the Night King) against each other.

To understand Cersei’s success, we need to reach back to the classic work of Prussian military theorist Carl von Clausewitz.

Clausewitz is most famous for his book On War, specifically the phrase “war is simply a continuation of politics with other means.” This is a commonly (mis)quoted phrase, but its meaning is actually quite subtle. Clausewitz is arguing that war is one tool of statecraft and nothing more. The goal of fighting is the same as the goal of economic sanctions or diplomatic negotiations: to accomplish a desired political end. Just because it’s bloodier doesn’t make it fundamentally different.

Cersei, to her credit, internalized this lesson more than anyone else. She dedicated herself to one objective — protecting the survival of the Lannister dynasty and the life of her unborn child — and centered every tool of statecraft on accomplishing that goal.

She pledged to marry an unpleasant pirate, exposed a large chunk of her army to dragon fire in the name of acquiring vital gold to pay back the Iron Bank, and even let her ancestral home of Casterly Rock fall to put her enemy in a strategically vulnerable situation. No other Westerosi power thought as creatively about how to link the major aspects of state power — military, economic, and diplomatic — in order to accomplish a particular political end.

My guess is that Cersei’s approach will all come crashing down on her head next season, owing to her alienation of her brother and paranoid, backstabby ways. But that’s a guess. Just looking at the arc of season seven, it’s clear that no one played the Game of Thrones better than Cersei Lannister.